החיסול של מוחמד נעמה נאסר ("אבו-נעמה"), בכיר חיזבאללה והמפקד של יחידת עזיז, הוא עוד הישג צבאי טקטי מרשים של צה"ל וגופי המודיעין שהביאו את המידע המדויק שהוביל לפגיעה בו (אמ"ן), כמו גם המבצעים - כלומר אנשי חיל האוויר. בהודעה הרשמית שפרסם חיזבאללה הוא כינה את נאסר "המפקד השהיד", תואר שרק שני אנשי חיזבאללה זכו לו מאז שנהרגו - מפקד כוח רדואן ויסאם א-טוויל ומפקד יחידת נאסר טאלב סאמי עבדאללה, "אבו-טאלב", דבר המלמד על מעמדו הבכיר של ההרוג.
סך הכל איבד חיזבאללה לפי הודעותיו הרשמיות 360 לוחמים, אך המספר המדויק כנראה גבוה יותר. הארגון השיעי סופג אבידות קשות ומלבד הפגיעה בכוח אדם נפגעות גם כל הזמן התשתיות הצבאיות שלו. אולם הפגיעות הללו רחוקות מלגרום לחיזבאללה לשנות את עמדתו הבסיסית מאז 8 באוקטובר - להמשיך בלחימה כל עוד ישנה לחימה בעזה. החיסול הקודם הוביל לתגובה של חיזבאללה שירה כ-170 רקטות לעבר ישראל. גם הפעם צפויה תגובה נרחבת מהרגיל. ועדיין, ספק אם הארגון מעוניין בהסלמה נרחבת או במלחמה כוללת. באופן מעט מוזר, המציאות בחזית הצפונית היא שישראל וחיזבאללה אינם מעוניינים במלחמה, אלא שדפוס הפעולה הנוכחי של ארגון הטרור השיעי מוביל את שני הצדדים אליה.
המשחק באש מצד חיזבאללה, שמייצר סכנת מלחמה של ממש, מעורר לא מעט ביקורת בתוך לבנון על עצם העובדה שהארגון בעצם לקח כבת ערובה את המדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. זו אינה תופעה חדשה: למעשה הארגון הוא בעל הבית במדינה מזה עשרות שנים. התפיסה בישראל שהחשש מפגיעה של צה"ל בתשתיות של מדינת לבנון יגרום לחיזבאללה להסס נשענת במידה רבה על אופטימיות יתר. היא קשורה גם לוויכוח ישן במערכת הביטחון ובאקדמיה – האם חיזבאללה הוא ארגון בראש ובראשונה שיעי פרו-איראני או לבנוני? קבלת ההחלטות של חיזבאללה מאז שנת 2000 מוכיחה בעצם שכל עוד חסן נסראללה הוא המזכ"ל, הארגון מתעדף את הפן השיעי פרו-איראני שלו על הפן הלבנוני.
לגישה הזו יש לא מעט סימנים והוכחות (ראה מלחמת האזרחים בסוריה) והיא מקבלת משנה תוקף מאז 7 באוקטובר. הסכנה לציבור הלבנוני ולתשתיות פחות מטרידה את חיזבאללה. הוא יוכל לשקם את הכפרים והאזורים השיעיים באמצעות כסף איראני גם בעתיד. שאר לבנון, כאמור, פחות מטריד אותו.
הגאווה הפגועה של חיזבאללה, ואולי המחשבה שישראל חלשה מדי, עלולות לגרום לו למתוח את החבל חזק מדי
אולם ייתכן שמכאן גם שחיזבאללה לא ירצה ללכת למלחמה ויעדיף להתקפל. כלומר, תעודת הביטוח המשמעותית ביותר של מתקני הגרעין באיראן מפני תקיפה ישראלית היא חיזבאללה. טהרן נמצאת כעת בנקודה קריטית בפרויקט הגרעין שלה ויש ברשותה מספיק אורניום מועשר כדי לייצר כמה פצצות גרעין (האורניום עדיין לא הועשר לרמה צבאית של כ-90 אחוז אך יש מספיק חומר מועשר כדי להפיק ממנו אורניום ברמה של 90 אחוז). ניתן לשער שאיראן לא תרצה שהכלי המשמעותי ביותר שלה בהרתעה שלה ייפגע באופן קשה מדי ויאפשר לישראל לשקול ברצינות תקיפה של מתקני הגרעין. ועדיין, הגאווה הפגועה של חיזבאללה, ואולי המחשבה שישראל חלשה מדי, עלולות לגרום לארגון השיעי למתוח את החבל חזק מדי ולגרור את שני הצדדים למלחמה.
בינתיים בעזה, נמשכת הפעילות הצה"לית בכמה גזרות כמו שג'אעיה, ציר פילדלפי והפרוזדור (ציר נצרים). השבוע, לאחר ירי של 20 הרקטות מחאן-יונס, הצבא הודיע לציבור באזור שעליו להתפנות. הפינוי של אלפים, שכבר עזבו את בתיהם כמה פעמים בעבר, יצר לא מעט כעס באוכלוסייה. אמנם עדיין לא כזה שישבור את התמיכה הציבורית בחמאס, אבל הלחימה המתמשכת אינה נתקלת באדישות גם בצד העזתי.
צה"ל מצליח לצבור הישגים צבאיים "קטנים" ברצועה, כמו הפגיעה המתמשכת והנרחבת בזרוע הצבאית של חמאס. אנשי ארגון הטרור, ובעיקר מפקדיו, מתקשים לפעול כתמול שלשום. במישור הצבאי רואים עייפות בקרב הכוחות הסדירים של חמאס, יש פגיעה בכוח אדם, הרוגים ופצועים, וייתכן שהדבר יקרב עסקה או לפחות נכונות לדיון בעסקה בצמרת של הארגון. אולם גם לאחר כמעט תשעה חודשים של לחימה, השאלות הגדולות נותרו בעינן – האם סינוואר רוצה עסקה והפסקת אש, והאם נתניהו רוצה בכך.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.24
