פעם בכמה משחקים, כשאני באצטדיון, יש לי הרגל: לעקוב במשך 90 דקות רק אחרי שחקן אחד. זה קרה לי בשבת האחרונה, במשחק הניצחון של שווייץ על איטליה, כשעקבתי רק אחרי גרניט ג'אקה, הכוכב של באייר לברקוזן ונבחרת שווייץ.
לקח לי שני משחקי מעקב כאלו (בהם ראיתי אותו במדי לברקוזן כשהוא מוליך אותה לאליפות נטולת הפסדים) ועוד שישים דקות נגד איטליה, כדי להבין: ג'אקה הוא לא שחקן כדורגל, הוא דמות מחדר הפיקוד של הסרט של פיקסאר "הקול בראש". כשהוא רוצה, שווייץ רצה, כשהוא רוצה היא שולחת מסירות קצרות, כשהוא רוצה היא שמחה, כשהוא רוצה, היא מה שהוא רוצה. שחקן הטורניר לטעמי עד עכשיו (לצידו של פביאן רואיס הספרדי).
לג'אקה יש תנועת חן אבירית, ראשו זקוף. הוא תמיד יודע מה הוא רוצה לעשות, לאיפה הכדור יילך, לאיפה השחקנים האחרים אמורים לנוע. הוא משחק כאילו יש לו לוח לבן בתוך המוח ועליו מורדות ומועלות פקודות כל הזמן. צריך לעקוב אחרי זה, רק אחרי זה, תשעים דקות כדי לראות את זה.
ועוד לא דיברנו על האלמנט המנטלי שמביא שחקן מהסוג של ג'אקה לקבוצת מרכז טבלה טיפוסית כמו שווייץ. ג'אקה לקח עם לברקוזן הקטנה את התואר מבאיירן הגולייתית. כששחקן כזה משחק לידך הוא לא רק קובע את הקצב של המשחק ואת המנגינה שלו, הוא נוסך תקווה איפה שגדל הייאוש, הוא מרים את הווליום של הביטחון העצמי איפה שמתחילים הספקות.
אם אנגליה תשחק עוד משחק עלוב כמו כל המשחקים שלה עד עכשיו, ג'אקה יכול לקרקס אותה. היא לא נתקלה ביריבה כמו שווייץ עד עכשיו ובשחקן שיכול לשלוט ולהשתלט על המשחק כמו ג'אקה. אבל אנגליה, כמו צרפת, הן שתי הקבוצות היחידות מתוך השמונה שנשארו, שעוד לא נתנו את משחק הטורניר שלהן. הגיע זמן אנגליה. וגם לג'וד בלינגהאם יש כמה דברים להגיד לגבי מי השחקן הכי טוב וחשוב בטורניר הזה.
