הגענו לשלב שבו כבר אין ברירה. היורו הזה לא מספיק גדול כדי שגם גרמניה וגם ספרד, אולי שתי הנבחרות המרשימות ביותר עד כה בטורניר, יהיו ביחד בחצי הגמר. האכזריות כאן גדולה במיוחד, היות שהמפגש הישיר ביניהן, שמתקיים מוקדם מדי, הוא לא עונש שנגזר עליהן בעקבות בעיטה בדלי. זה לא דומה למשחק בין צרפת לבלגיה בשמינית הגמר, למשל, שנוצר רק בגלל שהשתיים פיספסו את הבכורה בבית המוקדם. יש משהו צודק בכך שתוצאות מאכזבות נושאות עמן השלכות, ומסלול נוח הולך ומסתבך בעקבות טעות גורלית מול יריבה נחותה. שכר ועונש הוא עיקרון שעוזר להשליט סדר בעולם.
לא כך במקרה של גרמניה וספרד. שתי הנבחרות עשו בדיוק את מה שהיה עליהן לעשות – לסיים במקום הראשון בבית ואפילו בסטייל, אחר כך לעבור נבחרת נחותה בשמינית הגמר – ובכל זאת הן כאן, אחת מול השנייה. זהו שכר המצווה שלהן. בטורניר שבו הנרטיב השולט הוא חולשתן של החזקות, כשאנגליה היא שקית הקאה עם פקקים וצרפת סוגרת ארבעה משחקים עם שני שערים עצמיים ואחד נוסף בפנדל, גרמניה וספרד משלמות את המחיר על כך שהיו טובות בדיוק כפי שהיו אמורות להיות.
מיהו המגריל הסדיסט שדאג להציב אותן במסלול ההתנגשות הזה? רשלנות ורשעות שלא רק גרמניה או ספרד ישלמו עליהן את המחיר, אלא בסבירות מסוימת גם אירופה כולה. אחת ההשלכות של הדייט הלוהט הזה עלולה להיות גמר במעמד שווייץ או טורקיה. מי צריך את זה. שער השוויון של גרמניה בתוספת הזמן מול שווייץ הוא שער פירוס. יותר משהיא כבשה אותו ליריבתה, היא כבשה אותו לעצמה. אם גרמניה תסיים את דרכה הערב, זה ייזכר כשער העצמי של הטורניר.
ואולי מוקדם מדי עדיף מאף פעם. מי אמר שהטוב ביותר חייב להגיע בסוף? העיקר שהוא מגיע ולא נותר כהתרחשות היפותטית על הנייר. האם הייעוד של הטורניר הוא שהשתיים הטובות ביותר ייפגשו רק בסופו? המשחק הטוב ביותר לא חייב להיות האחרון – הוא רק חייב להיות. בטורניר שידע כמה דרמות אך לא סיפק עד כה אפילו משחק אחד שמתכתב עם הנצח, מפגש של גרמניה וספרד הוא חגיגה, ולא משנה באיזה ענף של עץ הטורניר אנחנו נמצאים. באופן אבסורדי, העיתוי המוקדם מעצים את הדרמטיות של המשחק. לו היו נפגשות בגמר, המפסידה לא הייתה נותרת עם תחושת הכישלון הכבדה שתישאר אצלה הפעם נוכח הסוף המוקדם. ברבע הגמר יש שתי אפשרויות מוקצנות – הניצחון הגדול ביותר, או הדחה מתסכלת בטרם עת.
למפגש בין גרמניה לספרד יש את כל היסודות הדרושים למשחק בלתי נשכח. בניגוד לצרפת ופורטוגל, שיספקו קרוב לוודאי מפגש עצור, כשני חבלנים שניגשים ברגליים רועדות לנטרול הפצצה שהיא הכדור, ספרד וגרמניה עפות קדימה עם הרוח. גרמניה כבשה יותר מכל נבחרת אחרת, ספרד איימה על השער יותר מכולן. הן לא ישחקו רק אחת נגד השנייה, אלא גם אחת עם השנייה. זה יכול להיות דיאלוג כדורגל של פעם בטורניר. יכול להיות שכשזה ייגמר, מושגים כמו "רבע גמר" יאבדו משמעות. חלוקה לשלבים? מה לזה ולאמנות?
