אקוסטיקה של התבגרות // גונן נשר } תשע נשמות } 151 עמ'
"בכל יום שעובר אני מרגיש עוד קצת מת. דמיינו ילד שלא שומע, ואיש לא יודע שהוא לא שומע. דמיינו ילד, חירש, שלא יודע שהוא חירש... דמיינו בית תינוקות קיבוצי שיש בו לינה משותפת. דמיינו את המטפלת מכבה את האורות... דמיינו את הילד החירש, עיוור בלילות. דמיינו אותו בעריסת עץ גדולה, מעין כלוב... דמיינו את התינוק החירש בוכה, צורח, מיילל. הוא לא שומע את הבכי של עצמו".
בשורות פתיחה דחוסות אלה מכניס אותנו גונן נשר באחת אל עולמו, אל הטראומה שעומדת ביסוד חייו: היותו ילד חירש בעולם של שומעים. "דמיינו", הוא מבקש מאיתנו הקוראים, ראו את התמונה, שמעו את הקולות, תהיו איתי לרגע בסיטואציה. החזרה שוב ושוב על מילת הפנייה בגוף שני, "דמיינו", יוצרת מקצב וטון מרוגשים ומרוסנים בעת ובעונה אחת, מקרבת וגם מרחיקה. איזו פתיחה עזה לספר.
החוזק של הסיטואציה החשופה והישירה הזאת אינו מתמצה רק בהצגת האירוע הקונקרטי, ובאופן הפנייה של הכותב אל הקוראים, אלא גם במה שמתברר בקריאה-לאחור כריכוז ותמצות של כמה תמות-יסוד של הספר: הגוף והחושים כאתרים של פגיעוּת, התלות בהם כדרך לתקשר עם עצמך ועם העולם, והידע המוכמן בגוף שחולשתו של חוש אחד יכולה עקרונית לקבל "פיצוי" בצורת הפעלת-יתר של חוש אחר. מסירת מידע מרוכזת כזאת, שבה הקונקרטי אוצר בתוכו את ליבת הטקסט, היא די נדירה בפתיחות של ספרים, וכבר על כך מגיע לנשר שאפו ענקי.
'אקוסטיקה של התבגרות' הוא ספרו השלישי של נשר, ובו הוא מספר על ילדותו ונעוריו כילד חירש בבית ילדים בקיבוץ בשנות ה-70 של המאה ה-20. הספר מתאר אירועי חיים מכוננים, והראשון שבהם הוא ה"לא-אירוע" המתמשך של החירשוּת שאינה מזוהה עד גיל חמש ובדידותו של הילד שאינו מבין לאשורהּ את שונותו מהסביבה. האירוע המכונן השני הוא זיהוי החירשות והתאמת מכשירי השמיעה הראשונים והחדרתם, אירוע מכאיב שנחווה כאקט אלים ופולשני. בין שתי הפאזות האלה, ש"לפני" ו"אחרי" הזיהוי, עובר מין קו מקווקו שמציין יחס אמביוולנטי כלפי סוגיית השמיעה. "לפעמים אני מתגעגע לילד של טרום גיל חמש, לילד שאיש בקיבוץ לא ידע שהוא חירש", כותב נשר. "בחירשות הזאת, בדומייה, באפלה של קונכיות האוזניים היה משהו רך, חמים כמו רחם, שבשעת צהריים של ראש השנה 1973, נשבר, נסדק, חולל, נשבר, התרסק לרסיסים ונטמע במהותי לתמיד".
החוויה האמביוולנטית הזאת נוגעת לעוד נושא עומק חוזר בספר, ואולי העיקרי שבו: שאלת החירות. אמנם, הגוף והחושים נחווים על ידי המספר כאתרים של פגיעוּת; הטיפול הלא-קשוב של הורים, מטפלים ומורים בסוגיית השמיעה נחווים כיחסי שליטה חונקים; הפעלת היתר של החושים האחרים כ"פיצוי" לכובד השמיעה יוצרת לעיתים סִינֶסְתֶזְיָה בלתי נסבלת ("הריח מחריש אוזניים"). אך בצד לא מעט רגעים קשים של התעללויות פיזיות ומיניות ונפשיות שחווה המספר על רקע השוֹנוּת שלו, הספר גם מציג בפנינו רגעים שבהם השוני מאפשר חירויות התנהגותיות ומחשבתיות, וחירויות של דמיון והמצאה. חירות אחת למשל היא ההחלטה לישון לבד בבית הילדים בערב חג, כשכל הילדים ישנים אצל הוריהם, ולהפוך כך את בית הילדים כולו, ללילה אחד, למרחב פרטי ("הבית האמיתי שלי", "כל הבניין יעמוד לרשותי"), גם אם הבחירה הזאת מתגלה בהמשך כמסוכנת. חירות אחרת, כבר במוּדעוּת בוגרת יותר של נעורים, היא לכבות את מכשירי השמיעה ברחבת הריקודים ולהתמסר לעונג הצפוּן ב"לא שמעתי דבר, אבל קרביי, מעיי, עורקיי, שריריי ועצמותיי רעדו מעוצמת הקצב שפעם מהפרקט. רחבת הריקודים הייתה לי כשטיח מעופף שהטיס אותי אל מחוזות השמחה, התשוקה, אל גלקסיה חסרת גבולות. קומת המרתף הייתה העולם הגדול מבחינתי. הייתי מאושר".
'אקוסטיקה של התבגרות' הוא מסוג הספרים שלא קל למַלֵל אותם, אולי משום שהספר עצמו, כמו גם הגוף, הוא סוג של רחבת ריקודים. הקוראים מוזמנים להצטרף לריקוד, לעירוב החושים שבו, לשמחה, לתשוקה, לאושר שבתעופה חסרת הגבולות. או לפחות לדמיין את אותה תחושת עונג כבירה שמאפשרת לגוף להיות במלואו, על מלוא חושיו (גם את זה שמכובה), עד כדי כך שהמלאות הזאת עצמה מאפשרת לרוֹקד, באותה עת, לעוף, לטוס גם מחוץ לעצמו. יש בספר הזה גם ריקודים פחות שמחים, פחות חופשיים, יש בו לא מעט ריקודים כאוּבים, אבל גם באלה יש איזו טוטליות של הוויה שאל מולה אובדות המילים. זה ספר חזק וחיוני, והוא מצרף את מוגבלות השמיעה למגמה המבורכת, המתפתחת לאחרונה בעברית, של ספרות וידויית אפקטיבית של בעלי מוגבלויות. •
בצד רגעים קשים שחווה המספר על רקע השוֹנוּת שלו, הספר גם מציג בפנינו רגעים שבהם השוני מאפשר חירויות של דמיון והמצאה
