ספרד וגרמניה הבטיחו הרבה, וקיימו אפילו יותר. המשחק ביניהן היה עד כדי כך מענג, שזה היה ממש נבזי אם היה מסתיים אחרי 90 דקות. שער השוויון של פלוריאן וירץ היה בגדר שליחות ממש. בשביל אירועים שכאלה המציאו את התיקו ואת השהיית ההכרעה.
לא היה קורה אסון גדול אם במקום השער של מיקל מרינו בדקה ה-119 ספרד וגרמניה היו קובעות להיפגש בשנית באמצע השבוע ומתחילות הכל מהתחלה. אפילו 120 דקות לא היו מספיקות בשביל המשחק הזה. השריקה האחרונה נשמעה רק בדקה ה-127. חבל שהן לא יכולות להתמודד שוב בחצי הגמר ובגמר, ושהמנצחת בהתמודדות האחרונה תזכה בכל.
זו הייתה קלאסיקת כדורגל, אבל לא אחת קלאסית. לא היו שערים רבים, אבל יש משחקים כל כך טובים, שלא חייבים שהכדור ייכנס לרשת ארבע או חמש פעמים כדי שייכנסו לקאנון. ואכן, העיקר במשחק הזה לא היה רמת הגימור מול השער. הנגיעה האחרונה בכדור לא הייתה תמיד מספיק טובה, אבל מה לגבי כל מה שקדם לה? הלחץ הגרמני, המתפרצות הספרדיות, רכבת הרים של טקטיקה ומומנטום, של הכנה לקראת מה שאפשר לצפות מראש והתאמות נוכח מה שמתפתח ללא כל אזהרה, של התכווצות והתפרשות בהתאם לצורך.
אלו היו שלושה משחקי כדורגל שקופלו לאחד. הראשון, ובו ספרד הייתה עדיפה, הגיע לסיומו ברגע שדני אולמו הכניע את מנואל נוייר; השני, ובו גרמניה הייתה עליונה ללא עוררין, נגמר כאשר וירץ השווה בדקה ה-89; או אז התחיל משחק חדש, ובו שתי נבחרות שהשילו את עורן ניסו להצמיח אחר ולהסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליהן בהארכה - ספרד, אחרי חילופים שנועדו למנוע את עצם קיומה של ההארכה, נאלצה לחזור ולשחק כדורגל בלי כל ההתקפה שלה; גרמניה, אחרי חילופים שנבעו מכך שלא היה לה מה להפסיד, הייתה צריכה להתארגן מחדש למצב שבו כבר יש לה מה להפסיד.
תכנון מוקדם ואלתור תוך כדי תנועה - כל מה שעקרוני בספרד ובגרמניה, וכל מה שאינסטינקטיבי, חברו יחד למשחק הטוב ביותר ביורו הזה, שהוכרע בסופו של דבר, ובאופן מקרי לגמרי, על השפיץ של הראש. שתי נגיחות של ניקלאס פולקרוג שגירדו את המסגרת או את האצבעות של אונאי סימון, ומצד שני הנגיחה של מרינו, שהייתה מופת של אקרובטיקת כדורגל וניתבה את הכדור למקום שאליו אף יד אדם לא יכולה להגיע. זו לא רק ההגבהה הרכה של אולמו הנהדר, שהפציעה של פדרי שאיפשרה את כניסתו הייתה הדבר הכי טוב שספרד לא האמינה שיקרה לה, אלא בעיקר הסיומת, ריחוף נגד כיוון התנועה שאפשר להביט בו שעות. חוטים בלתי נראים עיוותו את גופו והפכו את מרינו למריונטה. אם לכל דבר טוב חייב להיות סוף, לפחות שיהיה סוף כזה.
החיים לא תמיד הוגנים, ובמיוחד לא בספורט. אומרים שלא תמיד הטוב מנצח, אבל במשחק הזה הטוב ניצח והפסיד גם יחד. רק אחרי שהסתיים המשחק העוקב בין צרפת לפורטוגל אפשר היה להתחלחל מהרעיון שלמשך זמן מה שני המפגשים נכרכו יחד והוצגו כאחד הערבים הגדולים בתולדות היורו. מה לספרד-גרמניה ולצרפת-פורטוגל - כמו להשוות נמר לחתול. זה חוסר ההוגנות המובנה בטורניר נוקאאוט, שבו כל הדרכים מובילות לאותו מקום, אבל לא כל הדרכים זהות. רפלקס ההקאה שמעורר הכדורגל של נבחרת צרפת תוגמל בעלייה לחצי הגמר, ואילו גרמניה, שכבשה יותר מכל נבחרת בטורניר הזה והייתה שותפה שווה לרגע השיא של הטורניר, כבר על אזרחי. בכל מובן שאינו זה החשוב ביותר, גרמניה הצליחה ביורו הזה הרבה יותר מצרפת. היא איפשרה את רגע השיא שלו, גם אם הוא היה על חשבונה. רגע השיא של השנייה, שתפגוש את ספרד ביום שלישי, כבר היה על חשבוננו.
