יש להודות: אף קבוצה ואף משחק לא יכלו לעמוד בסטנדרטים שהציבו גרמניה וספרד במשחק הראשון בערב שבת. אבל יש הבדל בין לעבור מכדורגל מחשמל כמו במשחק הזה, לבין הכדורגל אנפלאגד ששיחקו פורטוגל וצרפת – כדורגל ציני ופחדני, רק לא לעשות טעות, נגיע לפנדלים ואז אלוהים גדול.
זה נכון שצרפת מאכזבת בחלק ההתקפי. מקבוצה עם אמבאפה, גריזמן, דמבלה ותוראם אתה יכול לקוות ליותר משני שערים עצמיים וגול מפנדל. אבל זו חצי הכוס הריקה. חצי הכוס המלאה מרשימה לא פחות: צרפת שיחקה נגד לבנדובסקי, דפאי, לוקאקו ורונאלדו וספגה שער אחד, מפנדל (שגם אותו היה צריך לבנדובסקי לבעוט פעמיים).
החלק הקדמי של צרפת נראה חסר אומץ ובעיקר חסר יוזמות ורעיונות. מהבחינה הזו, הצרפתים נראים כמו קבוצה שאיבדה את הדרך והגיעה לחצי הגמר. דידייה דשאן מכוון התוצאות המציא סוג חדש של אמנות כדורגל מינימליסטית. "הבלו בונקר", מכנה זאת בלעג "ל'אקיפ".
אבל צריך לתת לדשאן קרדיט: הוגו לוריס, שוער הזכייה בגביע העולמי ושיאן ההופעות בנבחרת פרש רק בינואר שנה שעברה, ומייק מניאן הוזנק להחליפו. מניאן, "מג'יק מייק", הציל את צרפת בכמה הצלות מופלאות ביום שישי. את החור שהשאיר רפאל וראן באמצע הרחבה, ניסה דשאן למלא עם אופמקאנו וקונאטה, שסבלו מעונות בינוניות בבאיירן מינכן וליברפול. דשאן ניסה את וויליאם סאליבה עם אופמקאנו, ובשבעת המשחקים שלהם ביחד צרפת לא ספגה בחמישה. המגינים ז'ול קונדה ותאו הרננדז משלימים חוליית הגנה כמעט ומושלמת. ואם זה לא מספיק, לצרפת יש גם את קאנטה, ראביו, צ'ואמני וקמאבינגה, ארבעה קשרים שכאילו נולדו מזרע הכדורגל של דשאן ומסוגלים לסגור כל חור בהגנה.
היה מי שאמר שהמשחק בין גרמניה לספרד היה הגמר האמיתי, שהמנצחת בו תזכה בטורניר. זה נכון, בחלקו. גרמניה וספרד שיחקו משחק דומה, פתוח, אמיץ, קריאטיבי. ספרד תיאבק בחצי הגמר בזרם הפרגמטיזם הפריזאי. היא עדיין לא נתקלה בהגנה כזו. אבל גם הצרפתים עוד לא נתקלו במכת אש שכוללת בין היתר את רואיס, רודרי, ימאל ו-וויליאמס, כשדני אולמו כובש השער והמבשל נגד גרמניה בכלל מגיע מהספסל. יום רביעי יהיה קרב סגנונות: המינימליזם הצרפתי מול הרנסנס הספרדי.
