7 באוקטובר הוא תאריך שנצרב אצל כל אחד ואחת מאזרחי המדינה בזיכרון. כולם יודעים מה קרה להם ביום ההוא. מי היה מאמין שכבר עברו תשעה חודשים מאותו יום ארור. בזמן הזה יכול להיוולד תינוק חדש.
ב-7 באוקטובר הכל נשמט מתחת לרגליי. אני, שנלקחתי בכוח מביתי לחאן-יונס ושוחררתי אחר 53 ימים, איבדתי את חירותי. אבל לא רק. איבדתי גם את ביתי הפרטי, את הקיבוץ שלי, ניר עוז, שהיה גן העדן שלי ושל משפחתי במשך 55 שנה. קיבוץ שאבד, קהילה שהתרסקה ומתקשה לאסוף את השברים. איבדתי עשרות חברים שנרצחו ואינם עוד. תלמידים שלי מבית הספר האזורי, מורים שעבדו איתי ועוד רבים וטובים. העצב רב. הוא לא מרפה. לפעמים נגמרות לי המילים ונותרות רק הדמעות. כל מוצאי שבת מתקיימת עצרת בכיכר היונים. התחלנו בכמה עשרות מפגינים וכיום מגיעים לעמוד איתנו כבר מאות אנשים מקריית גת ומיישובי הסביבה.
בפי כולם צעקה אחת גדולה: החזירו את כולם עכשיו! הקושי הגדול ביותר הוא שאולי אפשר היה להחזיר בחיים את החטופים בעסקאות קודמות שלא יצאו אל הפועל. עם כל שם ש"הותר לפרסום" הלב נשבר מחדש, וקשה להכיל את גודל השבר.המלחמה נמשכת ובכל יום נופלים עוד ועוד חיילים, ובשביל מה?
מיום ליום אנחנו מאבדים את האופטימיות. היא כבר לא זהירה. נעים בעצב עמוק בין תקווה לייאוש. מביתה הארעי של קהילת ניר עוז אני אומרת לראש הממשלה: אנחנו אכן קהילה עצובה, אבלה ודואבת – אבל חפצת חיים. לכן אני תובעת ממך בפה מלא להוציא אל הפועל עכשיו את העסקה להשבת כולם הביתה, וגם במחיר של הפסקת המלחמה.
עומדת עסקה על הפרק ויש להוציאה אל הפועל עכשיו ומיד! כדי שאוכל להחזיר את האמון במדינה שלי - ולו במעט.
ומכאן אני קוראת - זועקת: כן לעסקה. כאן ועכשיו.
מיום ליום אנחנו מאבדים את האופטימיות. נעים בעצב עמוק בין תקווה לייאוש. עומדת עסקה על הפרק ויש להוציאה אל הפועל עכשיו ומיד! כדי שאוכל להחזיר את האמון במדינה שלי
