שלשום, המתולתלת שנותנת לי לקפל כביסה מול היורו, שאלה מתי כל זה ייגמר. אמרתי: "עוד שבועיים השלב הראשון מאחורינו. אחר כך תשיעית גמר, שמינית גמר, שמינית עצרת גמר. בקיצור, שלוש חודש". החוכמה זה להגיד את זה בנחישות.
היא לא צחקה. וגם אני לא. אין על מה. אוטוטו זה באמת נגמר. עם כל רגע שעובר עוד נבחרות נושרות. ועוד כוכבים מתפוגגים הביתה על מטוס. ואוהדים עם דגלים מקפלים שירים וחלומות. היורו הולך ומתרוקן. ואתה לא רוצה שזה יסתיים. אתה לא רוצה להישאר לבד על הספה. מבחינתך שיהיה שלב בתים לנצח. מבחינתך שלהארכה של גרמניה וספרד תהיה עוד הארכה, ועוד אחת. מבחינתך, לחיות על גרעינים שחורים, מים וזמן פציעות.
תבינו, זו לא עוד טורניר כדורגל, כמו המיליון שחווינו. לא הפעם, לא עבור הישראלים. יש פה צרכים בסיסיים שהולכים מעבר למשחק.
בסוף, יצא שהיורו הזה הוא מפלט מהתופת בחוץ. מהבשורות, מהמציאות. הוא הצצה אל עולם מקביל אחר. אל העולם הבטוח, השמח, שהכרנו לפני שקרה מה שקרה. כבר יותר מתשעה חודשים עברו מאז. והאחיזה בטפטופיו האחרונים של היורו היא אנושית. שלא לומר הישרדותית. שלא לומר מכמירת לב.
ואתה רואה גרמניה נגד ספרד, מבין שאחת תלך הביתה בסוף הערב, אבל ממי תיפרד? מלאמין ימאל או מג'מאל מוסיאלה? שניהם כמו ילדים שלך. יורו שלם גידלת אותם. מי גידל אם לא אתה? לתת פס לא ידעו קודם. בהמשך החופש הגדול תיכננת לקחת אותם לבורגראנץ'. אבל רגע, עדכון, מוסיאלה צריך ללכת.
ואתה רואה פורטוגל נגד צרפת. מבין שהגיעה העת להיפרד מרונאלדו. סופרסטאר מכנים אותו. האיש החנה את הקולנועית עם סרט הקפטן שלו על עיגול האמצע כל היורו. חסם את כל המגרש. פקחים הביאו לו. ובכל זאת, כשמגיעה העת להיפטר מעולו של זה, אתה לא עומד ברגע. ונשבר מול המסך. מה מספר שבע בלב, לא נזיל דמעות יותר יחד?
המציאות שלנו, הישראלים, היא לאחרונה בית חשוך, מבודד, מופגז. הווילה שבג'ונגל היא כבר מזמן לא וילה. הג'ונגל הפך יותר ג'ונגל. ובכל זאת יש בה צוהר אל עולם אחר. אסקפיזם קוראים לזה. רק שהצוהר הולך ונסגר. ומהחריץ רואים פחות ופחות דשא ירוק. ופחות שפיות. ופחות מולר, ופפה, ודונארומה, וקבראצחליה, ואובלאק.
ואתה רוצה להציץ עוד טיפה מהצוהר, לקחת עוד נשימה מהבחוץ, לפני שייסגר לגמרי. "לוקאקו אל תלך", אתה רוצה לצעוק לו, "בוא אבא, ניתן לך לשים גול, בלי שוער ובלי כלום. וגם לאח שלנו רונאלדו".
איך שלושה חודשים לסוף היורו? המתולתלת שנותנת לי לקפל כביסה מול היורו לא הבינה. "קיצרו", הסברתי. "צריך להספיק הכל לפני שמתחילה האולימפיאדה. זה גם אירוע של כמה חודשים". החוכמה זה להגיד את זה בנחישות.
