בדרך משאטיון לטורינו, בשפלה הירוקה העצומה של פיימונטה, מתנשא ארמון הטווס (קסטלו די פאבונה). כי זה, תבינו, היה בדיוק תפקידו במאה ה-14, לצפות במרחבים לגילוי אויב מסתער. הארמון היפהפה גדוש שכיות חמדה ואריכי חרסינה צבעוניים. כל חלון נשקף לדרכים הארוכות המובילות אליו וטובל בגנים מטופחים. רק דבר אחד לא הסבירו לנו באתר המפתה של היכל האמנות הזה: זו טירה שיש להתאמץ עבורה. הזמנו סוויטה בקומה הגבוהה, כי המחיר היה בשפע של מחוץ לעונה. הבטיחו לנו נופים מן האגדות. קיימו. רק דבר אחד הם לא ציינו, שבין הסוויטה שלנו לאזור ארוחת הבוקר, למשל, מפרידות 150 מדרגות עקלקלות. אין שלט. אין גם מעלית. עולים בהן עד שהן מסתיימות בדלת ברזל מוגפת. אם אחרי מאה מדרגות תוקף אתכם הצמא ואתם הוגים בתוגה בשירות החדרים, תבינו מיד לפי משנתו של חוזה המדינה, שאם תרצו אין זו אגדה. תרדו מאה מדרגות ללובי הזעיר, ותתחילו שוב בטיפוס. למה לא ידענו על כל האימון הזה לקראת פסטיבל האנאפורנה? "או, למה לא שאלתם?" עונים אנשי הקבלה ברוך ובנימוס.
קפה? תביאו לבד
במעלה המתלול המשופע, קרץ לנו פתאום אולם! עם כורסאות ושולחנות זרוע קטנים. אנחנו יושבים בנחת ושוטפים את פרצופנו, כי בפינה יש אפילו כיור. הסדרנו נשימה ופתאום התחשק קפה, ולצידו מים קרים. אנחנו ממהרים לצוד מלצר נמלט ומבקשים שיביא קפה. פרגו! פרגו! אבל הוא מביט עלינו בבוז ושואל ״מה אני, עבד? למטה יש. תביאו משם״. בעצם, היינו צריכים לשנן זאת על לוח ליבנו, כבר כשביקשנו לשלוח את המזוודות שלנו במעלית. השומר אמר ביבושת ״נו אלבטור״. סחבנו. החבר שלנו עמוס, אדם אתלטי, רץ למטה ועלה מתנחשל עם קפה טרי ומגש ובו עוגיות טגולה דקיקות ושחומות. ויתרנו על ארוחת הערב, לא שווה המאמץ, לרדת ולעלות בשביל אוכל.
תחושת דז׳ה-וו
פתאום אני מבינה מדוע אופפת אותי תחושת דז׳ה-וו והיא חודרת ומצמררת. המקום הזה הוא פשוט העתק של הוגוורטס (בית הספר לקוסמות בספרי "הארי פוטר" - נ.ר.). בלילה מייללת שם מירטל, שומעים אותה על כל החלונות, והחדר מלא פרצופים של רוחות רפאים דוממות, מכוערות כמו הלילה עצמו. מתחת לכל תמונה שמו ותוארו של המפלץ הנוכחי. מדרגות העקלתון מזכירות את המדרגות שעוקפים את כל הוגוורטס. אין זו אשמתכם שאתם אובדי דרך, הסביר לי פעם בחן ידידי גיל חובב, שמכיר היטב את הדרך. גם בישראל מאבדים את הכיוון (ואת הצפון) כי בווייז מחליפים בכל לילה את הצמתים ואנשים מסתובבים תועים אחר הדרך הנכונה.
אבל אין מה לומר - החדר היה מוצלח. כשראו בקבלה שאני צולעת, הציעו לי מיד חדר קרקע, ואפילו קצת תת-קרקע. טחוב, חשוך ונעדר נוף. למדתי מניסיון חיי שחדרים כאלה מוצעים גם בארץ לאנשים עם מוגבלות. החלטתי באומץ על הסוויטה. איך תטפסי? לאט מאוד.
כשנכנסתי לחדר/אולם שלנו, פגשו עיניי תשעה חלונות ענק, ארבעה כיווני אוויר ורוח ונופי חקלאות ויערות וכרמים בכל אשר תפנה העין. אם שואפים לדעת מאיפה האוכל המופלא המוגש בחבל פיימונטה, כאן המקום. רק להביט ולדעת מיד. טרקלין האמבטיה, מאריחי חרסינה אקזוטיים, היה אף יפה יותר, וכלל גם מרפסת מיוחדת עבור שלל המתאבדים העולים הנה כדי לקפוץ. הארוחות היו טובות מאשר ציפינו, ואת היינות הנחתי למישהו אחר לדרג. אין לי הכישרונות הדרושים לכך.
גן הדובדבנים והפטל
רשמו לפניכם: כל תלאות הטיפוס נבלעים בתוך חמדת הגן הזה המקיף את האחוזה. אפשר לסייר ברגל, לגלות פסלים וחפצי אמנות, ואפשר אפילו סיור מודרך ושווה ברכב של מישהו שממש בקיא בסביבה. והסביבה היא פינת חמד בין הבולטות באזור החמד כולו.
טירת פאבונה - קווים לדמותה
רוב חדרי האירוח שוכנים באזור Canavese המקיף את הטירה. החדרים מצוידים היטב, ללא גרמי מדרגות מפותלים, ומאפשרים נוף מרהיב לטירה הגבוהה.
טירת פאבונה נחשבת לאחד מאתרי הנוף הדרמטיים ביותר באיטליה כולה. המבנה עצמו מרהיב, וכל מי שנוטה ללון יהיה מוקף בחפצי אמנות, פורטרטים מפחידים במקצת, פסלי וספסלי אבן מסותתים והמבנה עצמו, שאינו נוח אך כליל יופי, בזכות האבן האדומה, הצריחים והקשתות, וריצופי חרסינה וטרה קוטה. כדאי להקדיש יום לסיורים בנופים המקיפים את הטירה ואת וילות העיירה.
