את השיחה עם דגנית אטיאס, מנהלת הפקות המקור והדרמה של yes, קיימתי פעמיים. הפגישה הראשונה הייתה במהלך חגי תשרי. הראיון היה אמור להתפרסם "אחרי החגים", וזה כמובן מעולם לא קרה.
בראשית יולי, תשעה חודשים אחרי שפרצה המלחמה, השיחה המחודשת שלנו כמובן נשטפת בצבעי הנצח המדממים של 7 באוקטובר. אבל אטיאס, שכבר עשור וחצי חתומה על סדרות שלוחצות על בלוטות הרגש וההזדהות של צופים בארץ ובעולם, מבקשת להתחיל עם תקווה.
זו התקופה בשנה שהיא הכי אוהבת, כשהסטודנטים בבתי הספר לקולנוע וטלוויזיה מסיימים לימודים והיא מגיעה לסם שפיגל ולאוניברסיטת תל-אביב, ל"מעלה" ולספיר – כדי לשמוע את הפיצ'ים הנרגשים של היוצרים לעתיד ולהאיר את דרכם אל המסך.
השנה עשרה סטודנטים מהמכללה האקדמית ספיר, השוכנת סמוך לשדרות, זוכים לליווי שלה ושל yes במסגרת פרויקט "יהבים" ע"ש יהב וינר, חבר צוות המכללה שנרצח בכפר עזה כשהגן על רעייתו שי-לי ועל בתם התינוקת.
"נלווה ונשדר עשרה סרטים קצרים של סטודנטים מספיר, שיספרו את אירועי 7 באוקטובר", היא מסבירה, "בקרוב יגיעו הסינופסיסים וזה מאוד מרגש אותי. התמיכה ביוצרים צעירים שלא עשו עדיין טלוויזיה חשובה לי מאוד, הם העתיד שלנו והם חבר'ה מדהימים".
זו כמובן תקופה מאוד לא קלה לתוכן ישראלי בעולם, כשאף אחד כמעט לא רוצה לשמוע על סרטים או סדרות מייד אין איזראל ואנחנו בקושי מתקבלים לפסטיבלים. אבל לאטיאס יש אס בכיס – שירה האס, שזכתה ממש עכשיו בפרס השופטים בפסטיבל מונטה קרלו עבור תפקידה בדרמה "טיפול לילי" – שאותה מוביל יוסף סוויד.
"זו סדרת הטלוויזיה הישראלית היחידה שהתקבלה השנה לפסטיבל בינלאומי, והיא כל כך מנחמת ומלאת תקווה ואופטימיות ובאה ממש בזמן, כשכולנו מדינה בטראומה שזקוקה לטיפול", היא אומרת, ומציגה דרמות נוספות שנמצאות בקנה: "ששון גבאי צילם באנטוורפן בעיצומה של המלחמה את 'קוגל' - הפריקוול ל'שטיסל' שגם אותו יצר יהונתן אינדורסקי ויעלה בסוף השנה, כמו גם 'ברלין בלוז'". ומאחר שיש להאכיל גם את הדחף לחטט בפצע, התשובה שלה היא "שחר אדום" – סדרת דרמה עלילתית שמבוססת על אירועים אמיתיים ומצמררים מ-7 באוקטובר.
לא מוקדם להפוך את הטראומה לאמנות?
"זה אכן יומרני ליצור תוך כמה חודשים סדרת דרמה שמבוססת על אירועים אמיתיים כל כך קשים שצריך לעבד ולעכל שנים, אבל מכיוון שמדובר בארבעה סיפורים אמיתיים שבהם אנחנו משתפים פעולה עם גיבורי הסיפורים עצמם – האמת מנצחת", היא אומרת.
מנצחת זה אומר שכל סיפור חדשותי זכה לעיבוד דרמטי של יוצר הסדרה והבמאי עודד דוידוף, שמשתף את הניצולים ש"נכנסים" לתוך העלילה, עניין שכמובן מעניק לדרמה משנה כוח. "למשל, רוכבת האופניים איה מידן מחליפה על המסך בסוף הפרק את מי שמגלמת אותה – נעמי לבוב, וזה רגע מצמרר. או למשל, אבי ואבי – החבר'ה מאיחוד הצלה שראינו את סיפור הגבורה שלהם ב'עובדה' ובסוף הפרק מופיעים על המסך. יש גם פרק על סבין תעסה (בגילומה של יעל אבקסיס) מנתיב העשרה, שאיבדה את בנה ובעלה ומאז נוסעת בשליחות ההסברה הישראלית, ופרק על גלי ועמית, ששרדו את הטבח בנובה כי התחבאו בתא של שירותים כימיים. הפרקים קצרים, בני חצי שעה, אינטימיים. לא העברנו לדרמה סצנות לחימה מטורפות, אבל כן השתמשנו בסאונד האמיתי של האירועים. בכולם יש תמה של עזרה וערבות הדדית, וזה מרגש ומעניק תקווה".
ואת זה יש סיכוי לשווק בעולם?
"מראש חברנו לגופים בעולם שחלקם יהודיים ושהשליחות עבור ישראל חשובה להם, ואנחנו מקווים שישדרו את הסדרה בעולם", היא אומרת, ומיד עוברת לספר על "תחריר", סדרה שכל מי שנחשף אליה הגדיר אותה במילה אחת – "מטורפת".
זה באמת מטורף לעלות עם "תחריר" אחרי אוקטובר השחור.
"גם זה סיפור אמיתי. אנשים אוהבים סיפורים אמיתיים וחזקים. הסדרה מחזירה אותנו לשלב אחר של הסכסוך הישראלי-ערבי – לניסיון של ההמונים במצרים בשנת 2011 לפרוץ לשגרירות הישראלית. היוצר שלמה משיח לקח את אירועי המתח האמיתיים וביסס עליהם שישה פרקים", היא מספרת, ומציינת ש"משיח כותב סדרות שמצליחות בעולם כמו 'מלכת היופי של ירושלים' או 'כבודו' – שהגיעה ל-11 טריטוריות. זו הסדרה הישראלית עם הכי הרבה אדפטציות בעשור האחרון".
ועדיין, איך את עולה בשנה כזו עם סדרה כמו "תחריר"? זה אומץ שנובע מהניסיון הרב שלך בתחום?
"אין ברירה", אטיאס לא נבהלת, "בכל דבר יש משהו שקשור ומשהו שיזכיר ומשהו טריגרי. כמובן, לא נעלה אותה באוקטובר, שלדיראון עולם ייזכר כחודש ארור. באוקטובר נעלה את 'שחר אדום'".
משך הזמן שבו היא מנהלת את תחום הדרמה בגוף השידור הוותיק, 14 שנה, מקביל לזה שבו התחילו לייצר בארץ סדרות ישראליות שמהוות בסיס לתעשיית האיכות הקיימת היום. "בשנים האלה התחילו לעשות סדרות ישראליות פרימיום, שיש בהן עומק ושאר רוח וחדות ועניין ודברים גדולים מהחיים", היא מתלהבת כמו גיק בחנות גיימינג.
במה את תולה את זה?
"ישראל היא חלק מתור הזהב שהביא את הקולנוע למסך הטלוויזיה בבית. יש לנו יוצרים מדהימים, שלעומת קולגות צעירים בעולם, מביאים עומקים ודמויות מורכבות, דווקא מתוך תחושת המצור וסיר הלחץ של הסטרס. הם יודעים להתגבר על מכשולים כלכליים ואחרים, התעשייה עצמה ממוקצעת וגדולה יותר, וזה מה שהביא לפריצה שלנו לעולם. למשל סדרה כמו 'בלאדי מורי', שמשודרת כמו שהיא בארטא ואנחנו עובדים על העונה השנייה שלה. הטלוויזיה שלנו הפכה לטריטוריה מאוד סקסית, ואני מאמינה שהאמנות תנצח והתוכן ינצח והמעמד שלנו והזמנים ישתנו ואז גם האטרקטיביות שלנו תחזור. האופן שבו קיבלו אותנו בפסטיבל במונטה קרלו מעיד שזה יקרה".
