פליטים בארצם. חמישי האחרון, שמונה בערב. אחד הימים המטווחים בצפון הריק מתושביו. בדרך לכאן מדווחים על נפילות באזור הכנרת וכשאנחנו מגיעים לעמק הירדן, מדורות החיזבאללה יוקדות על הגבעות שמקיפות את מגדל בסמוך לארבל, ומכלות את החורש. ריח של אלף ל"ג בעומר מזהם את האוויר ואת הנשמה.
למחרת בבוקר נביט בקרחות המפוחמות שמחלפות ראשיהן התחלפו מצהוב קוצים של קיץ לשחור מאובק של אסונות, אבל בינתיים, אל הלובי המטופח והנקי של מלון גינוסר שעל חוף הכנרת נכנס גבר עייף ויחף. והוא צודק. גם אני בסלון הבית שלי הולכת יחפה באמצע יולי הלוהט, רק שאני ממש לא מצפה לפגוש בסלון שלי יותר מדי אנשים שאת חלקם איני מכירה. וכן, כבר תשעה חודשים הלובי של המלון הוא סלון הבית של האיש הזה, שנעקר מכור מחצבתו, ובשל המצב הביטחוני בעוטף ישראל, צפוי להישאר כאן עד סוף אוגוסט לפחות.
השרים המפקירים. וכך, בעוד הכנסת תמריא לפגרה, השרים המפקירים יתעופפו לריזורטים מפנקים (אם ראש הממשלה לא יממש את האיום לקצץ להם את הכנפיים כעונש על הצבעות שלא מתיישרות עם טובת הבייס) והשרה סטרוק תחכך ידיים בהנאה נוכח נס ביזת התקציב שממשיך לנבוע עבורה כמעיין המתגבר, יעמדו משפחות העקורים על כרי הדשא במלונות ובאכסניות המפונים ברחבי המדינה וישאלו למה.
וזה יקרה לא רק בשלהי אוגוסט, אלא כנראה גם במלאת שנה לטבח, וממש כמו עכשיו, כשלשונות האש לא מוותרות, הדעת לא תמצא תשובות.
"מה אומרים לילדה מעמק החולה שעומדת כאן ויודעת שגם הבית שלה נשרף?" שואלת אישה מתוך העלטה ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, וגבר שיושב לא רחוק, נאנח בתגובה.
לבה רעילה. למחרת, שישי, בכיכר החטופים, בתום צעדת האמהות לקראת העסקה האקוטית שעדיין לא ברור אם תצא לדרך או ששוב תיבלם בשם שיקולים קואליציוניים, חברתי ואני יושבות עם שורדות מטבח העוטף, שהגיעו מביתן הזמני שבשדה בוקר. בטבעיות של מי שמוסרות מתכון לעוגה, הן מספרות על הגוף שבוגד, על מחלות שמתפרצות בעומקיו כמו לבה רעילה ועל רופאת משפחה שמתחננת "ככה זה לא יכול להימשך, את הורגת את עצמך". ולכי תסבירי שזו לא את ושאת לא באמת יודעת מה לעשות עם הדלקת הכרונית שמכלה את המעי, עם הגרד העיקש שמקלף את העור מעומק בערת הסטרס, עם השיער שנושר ומותיר קרחות ועם סבים וסבתות שליבם לא עומד באימה ובגעגוע, בכלימה ובדאגה – והם פשוט מוותרים.
"את יודעת כמה מבוגרים מתים לנו?" נזרקת השאלה לאוויר, ואין מי שיתפוס אותה.
פרסומת לחטופים. כי גם בכנסת החטופים הם כבר מזמן קישוט - הפוסטרים המוכרים שלהם מודבקים בחדרי הוועידות, הכיסאות הצהובים והריקים ממתינים להם על הבמות, וכאשר שר שדוהר לעוד הצבעת תקציב לא מסתיר, ניתן להבחין בפניהם המתחלפים על מסכי הלד, כאילו הם פרסומת לאבקת כביסה באיילון.
הכל עושים כאן – חוץ מאשר להחזיר אותם כבר.
