רשי אוהב לשחק במיינקראפט, משחק שיש בו שני מצבים: סרבייבל (שורד) וקריאייטיב (יוצר). השחקן חייב לבחור אם הוא שורד או יוצר. אי-אפשר ליצור ולשרוד בו-זמנית. קיבלתי מרשי הרצאה על המשחק והרגשתי שזה דומה למצב שלי. מצב של הישרדות מול מצב של יצירה. אני רוצה כל הזמן ליצור, אבל שורדת כבר הרבה זמן. המחשבות נתקעות מול פחד אמיתי ואימה מהעתיד.
אני מרגישה שאני מחפשת בנרות אור ותקווה, אבל בכל מקום יש חזית. בצפון, בדרום, במרכז וכמו תמיד מול משרד התרבות עם עוד גזרה חדשה על תמיכה בקולנוע הישראלי. אני לא מגלה עניין, לא מצליחה להתרכז בכלום, ומחליטה ללכת לקולנוע (זו המדיטציה שלי). התחילו ההקרנות של האקדמיה, זה הזמן הזה בשנה שבו חושפים את סרטי הקולנוע הישראליים החדשים, תקופה מרגשת, מלאה בהתפעלות מיצירה ישראלית. היצירה כה יפה ונוגעת, עוטפת סיפורים כואבים ומצחיקים כמו חיינו כאן. אני יוצאת בתחושת קריאיייטיב, מלאת השראה לקראת עשייה, אבל אז אני כמעט נדרסת על ידי נהג קורקינט, עוד רכב עוצר ונהג צורח עליי בהפגנה, ואני מבינה ששוב חזרתי לסרבייבל מוד. "סרבייבל זה שכל הזמן מנסים להרוג אותך", רשי מסביר.
יש בחירות בצרפת ואנגליה, ואני תוהה מה בכלל הבעיות שלהם שם? האם הם בסרבייבל מוד? או שרק השכנים שלנו מבינים את המוד הזה, קוצר נשימה, מחשבות טורדניות, קושי לחייך. בסרבייבל מוד את חייבת להיות מרוכזת, לא יכולה לשקוע בחלומות בהקיץ. וקריאייטיב מוד כל כך נפלא ומלא תקווה, מטיס את המחשבות למקום שבו יושבים בסינמטק ורואים סרטים. אבל אני מצליחה לחשוב רק על החטופים והחיילים, ושהם בעצם בסרבייבל מוד האמיתי ואיך אני יכולה בכלל להרשות לעצמי לחשוב על יצירה במצב כזה. ומה יש בכלל ליצור כשהכל עובדים קשה כל כך בלהחריב? את השירות הציבורי, את שומרי הסף, את המשטרה, והרשימה לא נגמרת.
אני מנסה להגיד לעצמי ש"הם נלחמים כדי שאנחנו נוכל לחיות" וכל זה. אבל בלב אני חושבת שגם הם רוצים לחיות ולהיות בקריאייטיב מוד, ליצור דברים כמו סרטים, תינוק, נשיקה, או לשתות כוס יין לבן בערב חם. הם לא יכולים להיות בסרבייבל מוד עוד הרבה זמן.
אנחנו חייבים להילחם ביצירתיות למענם ולשובם, כי המדינה הזו נולדה מתוך קריאייטיב. היא לא רק סרבייבל. היא יצירה אמיתית נפלאה, ייחודית, ואנחנו חייבים אותה כי היא מאסטרפיס.
