אסף גרניט בטח יגיד לכם שמה שאפילו יותר קשה מלהשיג כוכב מישלן זה לשמור עליו. גם העונה השלישית של 'הדוב' סובלת מבעיה דומה: אחרי עונת בכורה טובה ועונה שנייה שנשקה לשלמות, העונה החדשה מגיעה כשהצופים והצופות כבר מביטים בתפריט בעיניים מזוגגות ומשתוקקים לדעת אם גם הפעם הם ייצאו שבעים בבטן ובראש.
אולם במקום שהאדמה תרעד מתחת לרגליים של הקהל, אלו הידיים של 'הדוב' שלא מפסיקות לשקשק. למעשה, העונה השלישית נראית כמו כל אחד מעשרות המונטאז'ים (בהחלט ניתן היה להסתפק במחציתם) שנועדו להמחיש עד כמה השף כרמי (ג'רמי אלן ווייט, שהפך בן לילה לגבר הנחשק בגלקסיה) כלוא בתוך הציפיות הבלתי אפשריות שלו מעצמו ושל אחרים ממנו, וגם בטראומות שהובילו אותו להיות פקעת תסביכים סקסית. במטבח התוצאה היא ניצוצות של גאונות לצד כאוס טוטאלי מאחורי הקלעים, בעיות כספיות ותחושה שכל מי שייכנס בדלת ייצא ממנה מתישהו עם שבץ. לעומת זאת, ההרגשה בטלוויזיה היא התאהבות עד כלות בצורה, הזנחה ניכרת של התוכן ותקווה שאף אחד לא ישים לב לפער, בין השאר משום שהתחרות מסביב התכווצה כמו עלי תרד במחבת.
זה כמובן לא אומר ש'הדוב' איבדה לחלוטין את מגע הקסם, זה שמצוי בדינמיקה הלוחצת להחריד והאוהבת להפליא בין הדמויות, בהסתכלות ההוליסטית והחכמה על תעשייה שדורשת מצוינות ומתקשה לשרוד תחת תכתיבים מסחריים, וגם בהבלחות נפלאות וגם חשובות מאי פעם של הומניזם. אם כבר ההפך: אלו הרגעים היפהפיים במהלך העונה, שתעלה בישראל בשבוע הבא בדיסני פלוס ולכן מיותר להכביר בדוגמאות, שמציפים מצד אחד זיכרונות מענגים על מה שהיה, ומנגד מותירים טעם של החמצה על מה שהיה יכול להיות. לא פחות מתסכל הוא הסיום, שבו 'הדוב' חוטאת באיסור החמור ביותר שחל על סדרות עילית מסוגה: היא פשוט מזלזלת באינטליגנציה, ועוד בסדרה שמחדירה בנו את המסר ש"כל שנייה חשובה".
האירוניה היא שכל העצות שהיו מסייעות ל'הדוב' להתגבר על המכשולים נשמעות, ובשפע, לאורך העונה. אבל באותה מידה נראה שהמסע של 'הדוב' לפנתיאון, כמו כל אמנות גדולה, חייב לעבור גם בנפילת מתח משמעותית. בהינתן שהעונה הבאה כבר צולמה, הדרך לגאולה עשויה להיות ארוכה מהרגיל.
