באתי לישיבת ועדת החינוך של הכנסת, לדיון על שינוי חוק הספריות הציבוריות. למה באתי? בגלל הדאגה, ובגלל הבושה. הדאגה לעם ישראל, והבושה מהצעת החוק.
מיד בתחילת הצעת החוק נכתב: "חוק זה בא להסדיר את פעילותן של הספריות הציבוריות לטובת הציבור". איך "טובת הציבור", אם מדובר בהתנכלות ייחודית לספריות - פי שניים יותר מאשר לכל שאר האגפים שנצטוו לקצץ רוחבית? איך "טובת הציבור", אם החוק מתווה קיצוץ מדורג משנה לשנה? בכל שנה יתלשו עוד דפים מן הספר של עם הספר. איך "טובת הציבור", אם התקציב המקוצץ יועבר מעתה לספריות רק באמצעות הרשויות המקומיות? בספריות הכל היה בסדר. יש משהו טוב, גוף מצליח, הפועל כראוי, המעניק לציבור - דווקא עליו שר התרבות מיקי זוהר מכריז מלחמה? הולכים בדרכו של המשל על דוד המלך - שוחטים דווקא את הכבשה של העני, כבשת הרש.
חבר ועדת השרים לחקיקה הסביר לי: "זאת דרישת אגף התקציבים". ואני תמה: האמנם אגף התקציבים נטפל דווקא לספריות? אנחנו אנשי הספרים, הם אנשי הספָרוֹת. מרוב ספָרוֹת הם אינם מבינים שהספרים הם שירות חיוני, נשמתו של עם ישראל. גם בזמן הקורונה המשיכו הספריות הציבוריות לשרת באספקת ספרים עד בתי התושבים וחדרי הבידוד. ספרים טובים לסְפָר!
עכשיו, כשבתי הספר איבדו גם שנת קורונה, ואחריה עוד שנת מלחמה - הספריות הן משענת חשובה עוד יותר מאשר בימים כתיקונם. הן ה"עזרה ראשונה", הן הפאראמדיקים, הן גם החיבור למקורות הכתובים של עם ישראל. הספריות מקיימות פעילויות לתושבים מוכי המלחמה, מארחות משפחות מפונות, ומעניקות עניין ובילוי לתלמידים שיצאו לחופשה.
בטרם הניף את הגרזן, השר לא סייר, לא ביקר בספריות. וכנראה איננו יודע: הספריות הציבוריות היום אינן רק החלפת ספרים, כבמאה הקודמת. התעצמנו מאז. מגוון אירועי תרבות מתרחשים בין הכתלים עמוסי הספרים: מפגשים עם סופרים ויוצרים, סדנות כתיבה, הקרנות סרטים, שעות סיפור, מופעי זמר, הצגות. איפה יש עוד מקום הפתוח לכולם חינם? מקום נעים, ממוזג, מלא ספרים, משחקי קופסה, פינות ישיבה, מרשתת חופשית, פינות ציור ויצירה, מקום בילוי והרחבת הדעת לכל המשפחה, ומפגש לכל הגילים.
גם יו"ר ועדת החינוך יוסף טייב, איש ש"ס החברתית, הסביר למשתתפי הדיון שהחוק יעבור עד סוף המושב הנוכחי גם בקריאה שנייה ושלישית. נציגת ראשי המועצות האזוריות, ראש מועצת גזר רותם ידלין, אמרה: " סבא שלי, השר החתום על חוק הספריות הציבוריות, אהרן ידלין, נתן לעם ישראל חוק נהדר. למה לקלקל?". יו"ר מנהלי הספריות הציבוריות מיכל גאולה מחתה על שהחוק ימסור את הספריות הציבוריות לשרירות ליבם של ראשי הרשויות המקומיות. כל ה"מחותנים" מוחים.
אבל השר דוהר לאכוף על הקואליציה את רצונו: גם את שינוי הרכב מועצת הספריות (שתפקידה לייעץ לו) על ידי כך שהוא מסלק מהמועצה, בחוק, את בעלי הניסיון, מנהלי הספריות עצמם, ומכתיב למנות למועצה את מי שימונו בידי חבריו, את נציגי משרדי הממשלה. בינתיים חלפה מחצית שנת הכספים, והשר זוהר מחזיק את הספריות ואת רבבות הקוראים ובאי הספריות בני ערובה: לא העביר שקל לרכישת ספרים, כונניות, מופעי תרבות. אפשר להביט בשר ולומר את שאלתו הגדולה של רש"י לפרשת השבוע, פרשת קורח (במדבר ט"ז, ז'): קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
בספריות הכל היה בסדר. יש משהו טוב, גוף מצליח, הפועל כראוי, המעניק לציבור - דווקא עליו שר התרבות מכריז מלחמה?