מסרט לסרט הצמד חנן סביון וגיא עמיר מקצינים את הפרצופים שהם עושים. לא ש'מכתוב' ו'מחילה' היו דרמות שוודיות מאופקות - וגם הם נעשו בדיוק לפי התבנית העלילתית של 'זוג אהבלים מסתבכים עם ברון פשע מקומי בגילום שחקן לא צפוי' (כאן ליאור אשכנזי) - רק שבחדש שלהם, 'מזל חתולה', ממש אפשר לראות איך העיניים יוצאות מחוריהן והפה מתעקם בכל רפליקה ובדיחה שחוזרות על עצמן שוב ושוב, ושוב. הפרצופים האלו אמורים אולי לחזק את ההשוואה המפתה בין הצמד סביון-עמיר לזוג יהודה ברקן וזאב רווח, בטח לאור התחושה שבקולנוע הישראלי העממי אין חדש: המבקרים בוכים והצופים באים.
המדדים מראים ש'חתולה' הביא לקולנוע 150 אלף צופים בשבועיים, מה שמזכיר את ההצלחה של להיט קיץ מהונדס נוסף, 'לשחרר את שולי', שהביא מעל למיליון צופים ששמחו להמליץ לחברים שלהם על סרט שבו הגיבורים מחרבנים בכנסייה. אצל 'שולי' ההצלחה נבעה, בין השאר, מחגיגות סיום הקורונה, ואילו עכשיו יש מלחמה, וחם בחוץ, אז מה לנו כי נלין על חבר'ה צעירים בדרך לרפיח שיוצאים בשישי לשחרר לחץ.
בספר החדש והמעולה של חוקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין, 'מצ'רלי עד שולי', הוא מדבר על הקו המחבר בין שני הדורות של סרטים עממיים כדרך ל'המצאת הישראליות', לדבריו. גסות הרוח היא לא באג אלא פיצ'ר, אמצעי לגיבוש החבר'ה מקיבוץ הגלויות לעם אחד. זה רעיון יפה, הבעיה שכשמסתכלים על 'חתולה' ודומיו מבינים שאלו לא סרטי בורקס, אלא סרטי חפיף: מוצרים זריזים, שנבנים סביב מצחיקים עם קבלות, בלי עניין מיוחד להגיד משהו על החברה הישראלית. סתם סיפור על מטומטמים שהיה אפשר להפיק כמותו באיטליה. בעצם הפיקו באיטליה - 'חתולה' הוא רימייק של סדרה איטלקית, כשם שהלהיט 'זרים מושלמים' (עם אותם סביון ועמיר ובבימוי אותו אשכנזי) היה רימייק לסרט איטלקי.
לפחות יש אדם אחד שמרוצה מהמגמה הזו: שר התרבות מיקי זוהר, שהרפורמה הקולנועית שלו נועדה לצ'פר עוד יותר סרטים כאלה, על חשבון יצירות עמוקות ונוקבות, כמו 'גט' ו'ויהי בוקר'. בטלוויזיה מעדכנים אותנו על שם נוסף שהותר לפרסום ומיד עוברים ל'רוקדים עם כוכבים', אז עכשיו עידן ברלוסקוני הישראלי - על שם האיש שהפך את הטלוויזיה האיטלקית למעצמת זבל שדרכה נוח יותר לשלוט בציבור המותש - הגיע גם למסך הגדול. אנחנו צוחקים, ויש מי שצוחק עלינו.
