לפעמים כל מה שצריך כדי להתחבר לנבחרת כלשהי זה לזרוק מבט הצידה, לאגף, לקלוט שם ילד עם התסרוקת המכוערת בתבל, אבל מהר מאוד העיניים מדלגות לרגליים, לדריבל הזריז, להטעיות ואז הוא שולח את הכדור לרחבה, לפעמים יחכה שם דני אולמו, לפעמים פביאן רואיס – והכדור ברשת. לאמין ימאל קוראים לילד עם התסרוקת המכוערת והוא הסיבה הכי טובה למה להיות הערב בעד ספרד.
ימאל עוד לא בן 17 והוא מלך הבישולים של היורו (שלושה, כמו צ'אבי סימונס מהולנד), נער הזהב עם הטאץ'. אגב, הוא יחגוג 17 יום לפני משחק הגמר ואם מישהו מתכוון לקלקל לו את יום ההולדת ולנו את תסריט "הנער שהפך לגבר", אז הוא באמת חסר לב.
לפעמים כל מה שצריך זה לזרוק את המבט עוד קצת הצידה, מעבר לקו, למלבן הזה שבו עומד המאמן עם הקרחת והמשקפיים. הוא לא מוכר, לא סלב ולא משפריץ כריזמה לכל כיוון. הוא מאמן כדורגל, הוא משחק התקפי והוא מביא תוצאות וגם כיף לעיניים. לואיס דה לה פואנטה קוראים לאיש עם הקרחת והמשקפיים והוא עוד סיבה טובה לרצות שספרד תנצח. בשונה מימאל, דה לה פואנטה הוא חתיכת לייט-בלומר. צמח מלמטה, עבד בנבחרות הצעירות ובגיל 63 הוא חווה רנסנס וטועם תהילה ברמת הקצפת הבינלאומית. הוא לא מנסה להמציא את הכדורגל מחדש, לא ממותג כפילוסוף או גאון טקטי, רק כמי שיודע לבחור ולהרגיש את השחקנים שלו וללחוש להם באוזן שטיקי-טקה זה אחלה - רק אם אפשר יותר מהר ויותר קדימה.
רק דבר אחד נבקש מדה לה פואנטה: אל תחזור על הטעות מהמשחק מול גרמניה, אל תחליף את הילד מוקדם מדי.
