ג'ו ביידן נקלע למלכודת שממנה לא קל להיחלץ - בעיקר כשאתה פוליטיקאי רב עוצמה ההולך בעקבות האגו, סוגד לכוח ולשררה ומסרב להכיר במגבלות אנוש בגיל המוזהב. ביידן היה צריך לפרוש בשיא, ולא לרוץ לקדנציה שנייה. הוא לא עשה זאת, וחשב שיוכל להמשיך לעלות על הבמה בריצה קלילה, עם משקפי שמש מצ'ואיסטיים שמסתירים את הקפלים מתחת לעין, תוך שהוא מציג לעם האמריקאי נשיא נמרץ עם חיוך רחב ורוח שכאילו באה מהנעורים. העימות מול טראמפ ניפץ את התדמית הזו: הנשיא נימנם בעמידה, מבטו היה מזוגג באטימות, פיו פעור לרווחה. פעם אחר פעם לא הצליח להוציא מפיו משפט אחד שלם, כי איבד את חוט המחשבה.
ארצות-הברית נמצאת באחד המשברים הנשיאותיים הגדולים שלה. ביידן נתפס גם בקרב רבים מבני מפלגתו כבלתי כשיר, אבל מאז אותו לילה עגום חוזר כמו מנטרה על המשפט "אני רץ עד הסוף ואני אנצח". בשארית כוחו הוא מנסה למנוע את ניצחונו של טראמפ - קשיש גם הוא, אבל חסר תבונה ומסוכן לדמוקרטיה - בידיעה שהוא לא נלחם רק על האגו שנפגע, אלא גם על הדמוקרטיה. מעתה ועד הבחירות ינתחו כל מילה שיאמר, כל תנוחה או עצימת עין, כל הילוך מתמהמה. התקשורת תעסוק בנפתולי דיבורו ומחשבותיו, ומן הסתם תניח לטראמפ ושקריו, בריונותו, שפתו המטונפת, ובורותו הזועקת. אמריקה הגדולה, 360 מיליון תושבים, וזה מה שהיא מציגה בחלון הראווה: שני מתמודדים שמלכתחילה לא היו צריכים להיות במרוץ הזה, אחד בגלל זקנתו הרעה והשני בשל אפסותו המהדהדת.
אל תוך הקלחת הזו יגיע בעוד שבועיים ראש הממשלה נתניהו, כדי לנאום בקונגרס. מה יש לו עוד להגיד אחרי שהפך את ישראל למנודה ומצורעת? אם הוא רוצה להרוויח ביושר את נסיעתו לוושינגטון, עליו לומר "כן" לנשיא: הסכם להחזרת החטופים, סיום המלחמה בעזה, הסדרה ברצועה על ידי ממשל אזרחי של מדינות ערב בשיתוף הרשות הפלסטינית, ונורמליזציה בין ישראל לסעודיה תוך הצגת מתווה לפתרון שתי המדינות. לעיתים, כשייאוש פוגש ייאוש, אפשר להצמיח משהו טוב: הנשיא וראש הממשלה, שעתידם מאחוריהם, יכולים להדהים עם תוכנית עבודה שתביא רגיעה.
יותר מכל רוצה הנשיא למנוע את המלחמה הגדולה בצפון - שאם איראן תיכנס אליה, ארצות-הברית לא תוכל לשבת מהצד. הדבר האחרון שרוצים בבית הלבן זה מעורבות במלחמה קשה, בישורת האחרונה לבחירות. זה לא רק אינטרס אמריקאי: בראש ובראשונה זה אינטרס ישראלי. מדינה לפלסטינים זה לא פרס לטרור, זה פרס לנו הישראלים. זה יאפשר לנו לנשום מחדש. אלא שנתניהו מסונדל על ידי הקיצונים של ממשלתו. שאליהם התמסר לגמרי. לכן הוא ידבר בוושינגטון במילים גבוהות ויפות, אך חלולות. כשתיגמר החגיגה בוושינגטון, הוא יחזור הביתה - ומה שהיה הוא שיהיה. עוד הזדמנות שהוא החמיץ. ואם הוא מושך זמן כדי לראות את טראמפ מנצח - גם זו אשליה שתתנפץ, משום שטראמפ בז לו באופן הכי בוטה, וישראל מעניינת אותו כקליפת השום.
דווקא הנשיא ביידן וראש הממשלה נתניהו, שעתידם מאחוריהם, יכולים להדהים עם תוכנית עבודה שתביא רגיעה למזרח-התיכון