במשך שנים ארוכות, עשורים, דורות, מכרו להם שהנבחרת שלהם היא אחת מהגדולות בתבל, והם קיבלו בתמורה הדחות מכוערות, לעג מהיריבות ורגעים שוברי לב. עכשיו הנבחרת שלהם באמת אחת הענקיות, ובמקום ליהנות ממנה הם רואים את המינימום האפשרי.
יצאה להם בצדק סטיגמה של אלימות נוראה, של ונדליזם ושכרות, אבל היא התאימה לימים אחרים במאה ה־20. למרות שהאלמנט הזה נשאר, מדובר במיעוט מציק שלא צריך להפריע להערצה כלפי ההערצה של האנשים האלה, עוטי שריון האבירים, תולי השלטים שמכבדים את העיירה הקטנה שממנה הגיעו על הבמה הגדולה, צרכני הבירה המוטרפים שהופכים תוך חמש דקות לקורעים מצחוק, נישאים על כתפי החברים השתויים לא פחות בחזרה לחדר המלון באמצע הלילה.
הם הגיעו שוב ושוב לפנדלים, לא בידיעה שהם הולכים להפסיד גם הפעם, שלפחות אחד מהשחקנים שלהם ייחנק על הנקודה הלבנה, אלא באמונה מוחלטת שזה שלהם, שהם מנצחים. כשזה לא קרה, הם נסעו הביתה שבורים והתחילו לחסוך לפעם הבאה.
באליפות אירופה הקודמת הם מילאו את וומבלי, זה כבר היה ממש שלהם, ועדיין זה לא קרה. מי מהם עוד זוכר את 1966? אחוזים קטנים מהם, שהסיפורים שלהם על אותו מונדיאל נשמעים בערך כמו מעשיות המלך ארתור, שתיאור ההנפה בזמן אמת נשמע כמו עדות לא אמינה בעליל של קשיש כפרי שנשבע שראה כילד את המפלצת מלוך נס.
דברים לא משתנים ברגע, ונראה שהנבחרת לא תשטוף הערב את המגרש בכדורגל סוחף, וגם לא בגמר אם תגיע אליו. אבל גם אם היא מבאסת אתכם מתחילת היורו ועד עכשיו, תעודדו אותה בשביל האוהדים שלה. אין קהל שזה מגיע לו יותר.
