האם ידעתם שלג'וק יש 13 חדרים בלב? את זה למדתי כאשר צפיתי מרותקת ומחייכת בחזרה לקראת הצגת המחול "מופע החלומות של ג'וקלינה בלרינה ושחקני הכדורגל" – שיתוף פעולה בין סופר הילדים המצליח ינץ לוי ובת זוגו, יוצרת המחול הבינלאומית ענבל אושמן, שתוצג במסגרת פסטיבל הקיץ לילדים במרכז סוזן דלל בת"א.
ג'וקלינה בלרינה, שאותה מגלמת בכישרון הרקדנית מאיה יהב, נולדה בסדרת הספרים המצליחה של ינץ "הרפתקאות דוד אריה". לדוד, שהפך לג'וק וחי עם משפחתו בביוב, יש עשרה ג'וקים-ילדים ואחת מהן היא ג'וקלינה-בלרינה השאפתנית, שיוצאת לניו-יורק להגשים את חלום הריקוד שלה, אבל מגלה שזה לא כל כך פשוט.
את העלילה מעבירה בשפת גוף משכנעת ומשובחת להקת רקדנים בהובלת השחקן תומר נהיר פטלוק (ציפורלה), שמספר את הסיפור בדרמטיות כובשת ומוליך את הצופים בנפתולי המחול והלב. ההנאה מובטחת גם לילדים וגם להורים, שיצחקו וייסחפו אחרי המסע של ג'וקלינה, כי מי מאיתנו לא ניסה פעם להגשים חלום גדול?
"הדיאלוג האמנותי בין ינץ וביני קיים כל הזמן", ענבל אומרת, וינץ ממשיך: "כששני יוצרים חיים ביחד הכל מפעפע מהאחד לתוך השני. ענבל ואני בסדנה אמנותית מתמשכת".
זה מפתיע שדווקא סופר יוצר דרך תנועה.
"לי יש רגליים עקומות, אני לא יכול להיות רקדן", הוא אומר ומחייך, "אבל דרך ענבל אני קרוב לעולם אסתטי אמנותי שלם שהיא יוצרת, תוך חיבור לרגשות האנושיים שלה".
ענבל: "וגם לפחד מג'וקים".
ינץ: "כן, כשהפכתי את דוד אריה לג'וק עם עשרה ילדים בביוב, זה היה כדי להפוך את הג'וקים לאנושיים. התחלתי לחשוב, למה אנשים כל כך נגעלים מהם? הרי לג'וקים יש בטוח גם יתרונות".
ענבל: "כל אמנות שאנחנו עושים היא סוג של מאבק בכוחות האפלים שפועלים עלינו גם מבחוץ וגם מבפנים".
+++++
היה ברור שבשיחה עם שני היוצרים הרגישים הללו, שהם גם הורים לארבעה ילדים בני שבע עד 15, הדברים יקבלו מהר מאוד רובד נוסף. ואכן, ינץ מוסיף ש"מעשה האמנות הוא מענה לתקופה האפלה והמסויטת שאנחנו נמצאים בה, כאשר האתגר של כל הורה הוא לתווך לילדים את המציאות ולהגן עליהם לא רק פיזית ונפשית, אלא גם על היצירתיות, הדמיון והרגש שלהם. הילדים בישראל רואים ושומעים את החדשות, רואים את הדאגה של המבוגרים, הם מסתובבים ברחובות שתלויות בהם תמונות זוועה, וזה עולם מפחיד שרומס ומחניק את הנפש. לכן, היצירה לילדים דווקא בתקופה הזו היא הזדמנות לאפשר להם להיות במקום אחר".
ואיך נציל אותם מהעתיד האפל שסידרנו להם?
"שאלה גדולה. בהנהגה הנוכחית של מדינת ישראל אף אחד לא מדבר על הילדים. לא על החינוך שלהם, לא על הרווחה, העתיד וההווה שלהם. היו לנו חמש מערכות בחירות ברצף, מישהו הציב במרכז את החינוך? אז הילדים משלמים בדיוק את המחיר הזה, ובעוד עשר שנים כולנו נשלם פי כמה. חלק מילדי ישראל נפגעו בעוטף וחלקם מפונים מבתיהם, ובמקום שיהיה דגש מיוחד על הצלת ילדים, יש התעלמות והזנחה מוחלטות. נכון שכולנו בשיח הישרדותי ולכאורה אין זמן לכלום, אבל אם אין לנו זמן להציל ולטפח את הילדים שלנו, זה ההפסד המוחלט".
ענבל: "האחריות שלנו כהורים, ובמקרה שלנו גם כיוצרים, היא ליצור עבור הילדים מרחב של הגנה ושל תום, שאני מרגישה שנגזל מהם בישראל. חוויה אמנותית היא סוג של רווחה לנפש".
ינץ: "וגם צחוק לנפש, בידור של 45 דקות, ואני לא פוחד לומר בידור, כי הוא נותן תקווה וריפוי. ילדים לא בוחרים היכן להיוולד, הם לא בוחרים מה עולם המבוגרים מחליט עבורם, אלא גדלים למציאות שיש בה גם דברים קשים ואפלים. היצירה, וזו שיש בה גם חדווה ודמיון ובידור, היא שתגן להם על הנפש".
+++++
ינץ, אחיו של הקומיקאי רשף לוי, מעיד על ילדות עתירת דמיון ועל הורים שהבינו את חשיבותו לנפש הילד, "אבל הרבה פעמים מתייחסים למשחקי דמיון כאל דבר פחות חשוב ושוכחים שילד שחנקו לו את הדמיון לא יוכל לתקן ולהירפא ולקוות למשהו אחר".
בעולם הטיקטוק, יש מקום לעומק שאתם מציעים ביצירות שלכם?
ינץ: "אני פוגש המון ילדים גם בבתי ספר וגם כקהל במופע שלי, והם כל כך אוהבים לצחוק ולעוף על כנפי הדמיון ולשחק והם הרבה יותר מתוחכמים, דווקא בגלל הרשתות. אבל זה לא אומר שהלב שלהם השתנה".
ענבל: "סיפורים צריכים להיות מורכבים ומעובדים ועם התייחסות לעולם שלהם, הם כבר מבינים רפרנס ואירוניה ורבדים".
ומה אומרים הילדים שלכם בבית?
"הם מאוד מעורבים ביצירות שלנו. הם הנסיינים הראשונים והפידבק שלהם מקבל מקום ביצירה הסופית".
כילדה היא הפליאה דווקא באולם ההתעמלות, ולמדה במגמת כימיה-מתמטיקה בתיכון בפתח-תקווה. מופע מחול שנקלעה אליו "העיף לה את הראש", היא מספרת, וינץ מפרשן: "וכמו ג'וקלינה טסת לניו-יורק".
ענבל צוחקת: "נכון, נסעתי לרקוד אצל יוצרים שונים, ומהר מאוד התחלתי ליצור עבודות מחול משלי. בהמשך למדתי פילוסופיה של האסתטיקה והבנתי שאני חייבת להתנסות בדבר עצמו".
ינץ: "ענבל בונה בעבודות שלה עולם שלם עם שפה ותנועתיות. כל עבודה היא כמו מחקר חדש של גילוי".
ענבל: "בג'וקלינה יש משהו שלא עשיתי לפני כן. זה כל כך שונה מיצירה למבוגרים, אני מרגישה שבגיל 43 נפתח לי משהו חדש בחיים".
מאז שדוד אריה פרץ לחייו, ינץ נמצא בדיאלוג בלתי פוסק עם ילדים ומגלה שהשיח הזה תורם גם לו. "אני לומר המון מהילדים, ואתה אף פעם לא יודע לאן זה ייקח אותך. תמיד יש שאלה שזורקת אותך למקום שלא חשבת עליו. ואין לי את התשובה, רק את החוויה".
ענבל: "אבל זו חוויה שמציעה הזדמנות לגלות בתוכנו משהו משמעותי וחדש".
והמשהו הזה הוא מצחיק וחכם, לא מתפשר ולא מתחנף, מפעיל את הדמיון ובעיקר את שריר התקווה וגורם לנו לזוז בכיסא וגם בלב, וזה כל כך הרבה וחשוב, בעיקר בימים האלה.
מופע הבכורה יתקיים ב-20.7 במסגרת הפסטיבל הראשון לילדים של מחול עכשווי בסוזן דלל. •
לוי: "אני לומר המון מהילדים, ואתה אף פעם לא יודע לאן זה ייקח אותך. תמיד יש שאלה שזורקת אותך למקום שלא חשבת עליו. ואין לי את התשובה, רק את החוויה"
אושמן: "האחריות שלנו כהורים, ובמקרה שלנו גם כיוצרים, היא ליצור עבור הילדים מרחב של הגנה ושל תום שנגזל מהם כאן. חוויה אמנותית היא סוג של רווחה לנפש"
