הבחירות הופכות לצורך לאומי, דווקא משום שישראל, זה לא סוד, נמצאת במשבר החמור בתולדותיה. ייתכן שלא יהיה מנוס ממלחמה גם בחזית חיזבאללה. ולצורך כך אנחנו זקוקים למשאב החשוב ביותר, חוסן לאומי. הוא הולך ומתפוגג.
לאחר תשעה חודשי לחימה, רוב הציבור לא מאמין לנתניהו. 54 אחוז חושבים שנתניהו פועל לפי אינטרסים פוליטיים, ורק 34 אחוז חושבים שהוא פועל לפי שיקולים ענייניים. לפעמים, צריך להודות, שיקולים פוליטיים ולא ענייניים הם כורח בל יגונה. זו הדמוקרטיה. אבל זה חסר תקדים, וזה מפחיד וזה מטריד וזה אסון לאומי, כאשר מדובר בחיי אדם בזמן מלחמה.
1 צפייה בגלריה
חיילי מילואים בצפון. לציניות של נתניהו והקואליציה יש תוצאות, כבר עכשיו יש ירידה באחוזי ההתייצבות
(צילום: אפי שריר)
ההתחלה הייתה שונה. צעירים ירדו מטרק בנפאל. אחרים יצאו מיערות בברזיל או עזבו את חופי תאילנד. הם הגיעו לישראל כדי להילחם. הם האמינו בצדקת הדרך. רבים מהם שילמו מחיר יקר. חודשים הם היו במילואים. עכשיו קוראים להם שוב. רובם מתייצבים. לא כולם. משום שהמוטיבציה צנחה. ומוטיבציה היא הדלק. היא חשובה לא פחות מחימושים. ואנחנו במשבר. כאשר רק 34 אחוז מאמינים שנתניהו פועל לפי שיקולים ענייניים - אז המוטיבציה בקרשים. המכלים התרוקנו. החוסן הלאומי מרוסק.
וזה מחמיר. משום שבגלל הוצאות הביטחון יש צורך בקיצוץ רוחבי של מאות מיליונים בתקציב המדינה. אבל באותו זמן יש הזרמה של מאות מיליונים לצרכים קואליציוניים. שם אין קיצוץ. ובדיוק בזמן המשבר החמור בתולדות המדינה אומרת השרה אורית סטרוק ש"אנחנו בתקופה של נס", משום שמאות המיליונים הקואליציוניים זורמים אליה לצורך הקמת מדינה אחת מהים עד הירדן. זו סטירת לחי לעשרות אלפי חיילי מילואים שהעסקים שלהם הולכים ונהרסים. זו סטירת לחי למי שרוצה מדינה יהודית ולא דו-לאומית.
לציניות הזאת של נתניהו והקואליציה יש תוצאות. כבר עכשיו יש ירידה באחוזי ההתייצבות. זה עלול להחמיר. הדרך היחידה להחזיר את אמון הציבור בהנהגה היא בחירות. כך שזה לא ש"לא עושים בחירות באמצע מלחמה". להפך. חייבים בחירות כדי לנצח במלחמה. האבסורד זועק לשמיים משום שממשלה שנשלטת על ידי קצוות שלא שירתו בצבא ועל ידי קואליציה שמתנגדת לשוויון בנטל, רוצה להגדיל את הנטל על אלה שהמשא הצבאי והכלכלי והמשפחתי על הכתפיים שלהם הופך לכבד מנשוא. הם השתגעו שם למעלה? הם לא מבינים שאנחנו הולכים לקריסה? הם מתעקשים להוביל אותנו לתבוסה?
ישראל זקוקה לזריקה של מוטיבציה. לזריקה של אמון מחודש בהנהגה. מדובר באינטרס לאומי ואסטרטגי. במצב שבו רוב הציבור חושב שנתניהו פועל לפי שיקולים פוליטיים, שעלולים לגרור אותנו להמשך לחימה או למלחמה - התוצאה הוודאית היא תבוסה. אסור שזה יקרה. בחירות הן צו השעה.
ההשתקה ההרסנית
החרם כבר כאן, סיפרה פרופ' מיכל בר-אשר סיגל, סגנית נשיא אוניברסיטת בן-גוריון. זה היה במסגרת דיון אקדמי מעניין, וקצת מדכא, על האנטישמיות במערב בכלל ובאקדמיה בפרט. סיגל סיפרה על עוד ועוד מקרים שבהם גם כאשר אין הכרזה רשמית על חרם, יש סירוב לשיתוף פעולה עם האקדמיה הישראלית. יש מאבק. יש גם הצלחות, כאשר לאחר הצגת טענות ענייניות, החרם מוסר.
העניין הוא שהפגיעה בישראל עלולה להפוך להרבה יותר חמורה. משום שעל הפרק נמצא "חוק ההשתקה", שעבר ביום רביעי בקריאה טרומית. מדובר בחוק שיזמה התאחדות הסטודנטים הארצית, בשיתוף עם ח"כ אופיר כץ. לפי הצעת החוק, מוסד אקדמי יחויב לפטר מרצה שישלול את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יסית לטרור או יתמוך במאבק מזוין נגד המדינה. מדובר בחוק מיותר, גם משום שחוק המאבק בטרור קובע מאסר של שלוש שנים למי שמביע תמיכה בטרור. אין צורך בעוד חוק של ענישה ללא משפט.
נשיאת גוף אקדמי גדול נמצאת בביקור בישראל, סיפרה סיגל. היא דווקא נגד חרם. אבל היא בעמדת המתנה. אם החוק יעבור - לא יהיה שיתוף פעולה. ולפי הערכה של סיגל, התוצאה תהיה מפולת. ישראל תהפוך לצפון-קוריאה. צריך להודות שיש משהו מקומם ומרתיח בעובדה שאדם ששולל את זכות קיומה של מדינה יהודית או תומך בטרור יקבל משכורת מתקציב המדינה. מוסדות אקדמיים היו אמורים למצוא דרכים קצת יותר חכמות כדי לטפל בעניין. אבל הם לקו בעיוורון. דא עקא, שגם בלי החוק, האקדמיה הישראלית, שזקוקה לשיתופי פעולה כמו אוויר לנשימה, כבר נפגעה. "חוק ההשתקה" יגרום לפגיעה הרבה יותר קשה. אולי אפילו אנושה.
לסמוך על החוק
כדאי לחזור ולשנן. אנחנו לא חמאס. ישראל זכתה לשגשוג, ישראל הפכה למעצמה אזורית משום שהיא לא חמאס. כך שגם אם חמאס מנצח את ישראל בקמפוסים בארה"ב, וגם בבחירות בצרפת - אנחנו לא רוצים להתחלף. אצלם הרס, חורבן, תעשיית מוות, הם דרך חיים. בשום מקום שבו הם שולטים אין פריחה, אין שגשוג, אין זכויות אדם, אין רווחה. יש רק חורבן ושפיכות דמים.
לחמאס יש אשליה של יתרון. הנה, הם עושים מה שהם רוצים - רוצחים ואונסים - וזוכים לתמיכה. ואנחנו עם ידיים קשורות, מנסים לשמור על צלם אנוש, על דיני מלחמה - וזוכים גם לבעיטה וגם לשבת על ספסל הנאשמים בבתי המשפט בהאג. וכאשר גורמי אכיפת החוק פותחים בחקירה, נגד חיילים שעסקו בביזה או הכו עצירים כפותים או חשודים ברצח - אנחנו זועמים. זו התודה לגיבורי התהילה, שיצאו בידיים חשופות כדי להיאבק בחלאות אנושיות שפלשו אלינו כדי להשמידנו?
אלא שאנחנו לא חמאס. והחקירה נפתחה בצדק. משום שאחד החשודים, סער אופיר, כתב הודעות שבהן הפליל את עצמו. אבל כדי לדעת שלא היו דברים מעולם ושמדובר בהתרברבות - יש צורך בחקירה. ולכן זה לא הוגן להתנפל על גורמי אכיפת החוק כאשר יש להם ראיית זהב כזאת. בחמאס לא היו מבצעים שום בדיקה. רוצחים זוכים שם להוקרה. אבל זה בדיוק העניין. אנחנו לא רוצים להיות חמאס. וגם אם זה מרגיז שנפתחת חקירה נגד לוחם קרבי שסיכן את עצמו כדי לסייע למי ששיוועו לעזרה - זו הייתה חקירה שבצדק נפתחה.
אנחנו לא המדינה היחידה שעמדה בדילמות דומות. אלכס בלקמן, לוחם קומנדו בריטי, ירה למוות במחבל טליבאן לאחר שהקרב הסתיים. הוא הודה בזמן אמת, בהקלטה שהגיעה בטעות לידי גורמי אכיפת החוק, שמדובר ברצח. בריטניה געשה. אבל תמיכה עממית לחוד ואכיפת חוק לחוד. בלקמן הורשע ברצח. נדמה שזה השתלם לבריטניה. כאשר דוח התביעה של בית הדין הבינלאומי הפלילי מצא שחיילי בריטניה ביצעו פשעי מלחמה חמורים, השורה האחרונה הייתה שאפשר לסמוך על מערכת המשפט הבריטית (עקרון המשלימות). כך שהטיפול בחיילים הבריטים נותר על אדמת בריטניה. נדמה שדווקא למען החיילים הישראלים, כדאי שהטיפול יישאר על אדמת ישראל.
