"עדן אוהבת מטקות", מספרת מאי ירושלמי (21), אחותה הצעירה. "כמעט כל יום היא בים. אם היא הייתה פה עכשיו, אני יודעת גם בדיוק באיזו נקודה על החוף היא הייתה משחקת". וזה רק תחביב אחד מתוך התחביבים הרבים של עדן. "היא עולם שלם. היא אוהבת לתפור, לבשל, אוהבת אופנה. היא מאוד מוכשרת, בהמון דברים שהיא עושה. למדה הדרכת פילאטיס ועוד לא הספיקה ללמד".
שבוע אחרי שנחטפה ממתחם פסטיבל הנובה, ציינה עדן ירושלמי את יום הולדתה ה-24. "חברות שלה אפו לה את העוגה האהובה עליה, פאי לימון", משתפת אחותה הגדולה שני (26). "לא חגגנו רשמית כי אנחנו מחכים לחגוג איתה כשתחזור".
7 באוקטובר
עם הישמע האזעקות במתחם פסטיבל הנובה, עדן שלחה בקבוצה המשפחתית צילום של ירי הרקטות. "היא אמרה שהיא עוזבת את המסיבה וחזרנו לישון, חיכינו לה. לא הבנו לאן זה הולך להתפתח. אחרי כמה דקות קמנו מהצעקות של אמא שלי, 'עדן בפיגוע, יורים עליה'. התאפסתי על עצמי, הבנתי שצריך להשתלט על המצב", מספרת שני.
במשך כמעט ארבע שעות ישבו מאי ושני על רצפת החדר, אוחזות ידיים וביד השנייה את הטלפון, בשיחה עם עדן. "הרגשנו כאילו שלושתנו מחזיקות ידיים, ניסינו לשמור עליה. זה היה לא פשוט, אבל הבנו שאנחנו חייבות להיות חזקות בשבילה", משתפת שני. "בשעה הראשונה עדן התחבאה בתוך רכב, לצד גופותיהן של שתי חברותיה שנרצחו. כשאזרה אומץ, יצאה מהרכב ועברה להסתתר בשיח במשך כשעתיים וחצי. נמלים טיפסו לה על הפנים ועקצו אותה, וסביבה כל הכאוס שהיה שם. היו רגעים שהיא כמעט נשברה ובכתה".
רגע לפני שהשיחה התנתקה, עדן הספיקה לומר - "תפסו אותי", ואז נשמע דיבור בערבית. "חשוב להגיד שהיא לא נחטפה פצועה, לא הייתה עליה שריטה. ביקשנו ממנה לבדוק את עצמה, לוודא שאין שום פגיעה פיזית", מציינת מאי.
המצב בשבי
מאז שנחטפה, לא הגיע אות חיים מעדן. "לא קיבלנו שום עדכון רע לגביה, ואמרו לנו להיות אופטימיים, אז אנחנו אופטימיים", אומרות האחיות.
"מאוד חשוב להשאיר את מאבק השבת החטופים בתודעה, עד שכולם יחזרו. אני חושבת שכולם צריכים לשנן את שמות החטופים, מא' ועד ת', להיות בקיאים בסיפורים שלהם. זה מה ש-115 משפחות עוברות כבר 295 ימים. זו המציאות שלנו", קוראת מאי. "אנחנו מאמינות שחייבים לשמור על אחדות בעם, בלי פוליטיקה. כולם יחד למען השבת כל החטופים", מוסיפה שני.
"פעם בשבוע יש קצין שמגיע אלינו, אפילו אם אין עדכון, כדי לדבר איתנו ולשאול לשלומנו. בחודש-חודשיים הראשונים למלחמה הגיעו אלינו הרבה פוליטיקאים, ביהם גם ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי. אנחנו מרגישות שאנחנו מקבלות יחס מנבחרי הציבור, נפגשים איתנו ונותנים לנו תשובות. אולי לא התשובות שאנחנו רוצות לשמוע, אבל לתחושתנו יש מענה".
שתי האחיות גם מגיעות לדיונים בכנסת, כשהדיון האחרון בו עסק בפגיעות המיניות בנשים המוחזקות בשבי. "זה היה דיון מאוד קשה, אבל אין לנו בחירה אם לשמוע את העדויות או לא. עדן שם, היא עוברת את הגיהינום הזה, אז נהיה איפה שצריך ונשמע מה שצריך - אין לנו מה לעשות".
הרגעים הקשים
בחודשים מלאי משברים, השתיים מתארות את רגע המשבר הקשה ביותר שלהן, בציון 100 ימים למלחמה. "לא הפסקתי לבכות שלושה ימים ברצף", נזכרת שני.
"לא האמנו שנגיע לשם. אחרי שהגענו לציון 100 ימים, הבנתי שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה עוד יימשך. אבל מאותו רגע הבנתי גם שאני צריכה להיות חזקה בשביל עדן ולא לבכות על נקודות ציון כאלו, עם כמה שזה קשה. אני באמת לא נותנת לעצמי להישבר. גם שני לא", מוסיפה מאי.
התקווה
"אנחנו מזמנות אותה", משתפות השתיים. "למשל, לארוחות שישי אצל הדודים שלנו אנחנו תמיד לוקחות סט בגדים נוסף, למקרה ויתקשרו פתאום ונקבל את העדכון שעדן חוזרת. שתינו מאמינות במחשבה שיוצרת מציאות. תמיד סביב מחשבות חיוביות, מדמיינות את הרגע שנפגוש אותה", מספרת שני.
עד אז, שתיהן מקדישות את זמנן למאבק להחזיר את אחותן הביתה. "אנחנו הולכות למטה משפחות החטופים, מתראיינות, יוצאות לטיסות הסברה, מתפעלות עמודים ברשתות החברתיות, תולות פוסטרים שלה בכל רחבי העיר. אנחנו משקיעות במחשבה איך להעביר בסרטון קצר או בתמונה את מה שעדן מסמלת, גם למי שלא מכיר אותה. שמחת החיים שלה, האנרגטיות האופיינית וחוש ההומור. היא באמת מיוחדת, יש בה הכל מהכל. מסוג הבנות האלו שהיית רוצה להיות חברה שלהן, הכי כיף איתה".
את הכתבה הזו, השתיים משתפות שיצרפו לקופסת זיכרונות שממתינה לעדן בחדרה. "אנחנו אוספות לה כל מזכרת מהתקופה שהיא לא פה, כדי שנצליח להשלים לה את הפער. זה מגיע מההבנה שכשהיא תחזור, היא תראה את הכל".
