שלושת ילדי משפחת ברנס מהקיבוץ השכן לנו, אורטל, יקומו הבוקר בלי אבא ואמא. אתמול בערב הם ליוו למנוחות את הוריהם, נועה וניר, לאחר שנהרגו ממטחי הטילים של חיזבאללה בכביש 91 - עורק החיים העיקרי והמרכזי שלנו, שמוביל את כולנו הביתה.
לפחות פעמיים ביום אני נוסע בכביש הזה. הבן שלי, שמשמש כשליח בפודטראק שלי, נוסע בו כדי להביא אוכל חם וטעים לחיילים המשרתים באזור. הכביש הזה, כמו כבישים ויישובים נוספים, הפך למגרש המשחקים המרושע והמפלצתי של חיזבאללה.
שלושה מילדינו גרים לצידנו בגולן, ובן אחד עבר לתל-אביב. ביקשתי ממנו לא מזמן לבוא לבקר אצלנו בסופ"ש והוא התנצל, הסביר שמפחיד אצלנו. מסוכן בבית הוריו. ניסיתי להסביר לו שבקריית-שמונה למטה בעמק החולה מפחיד, ואצלנו שגרה. מה אני אגיד לו עכשיו?
תשעה חודשים חלפו והמצוקה הכלכלית בקרב בעלי העסקים העצמאים בגולן הולכת ומעמיקה. ממשלת ישראל לא סופרת אותנו כי לא התפנינו ולא נתפנה, אבל אין פה תיירים ומבקרים ומרבית העסקים פה שמבוססים על האורחים שלנו עומדים ריקים ומתרסקים. שואלים אותנו האם נסכים להתפנות ואני מגחך בעצב ובכעס. לאן נלך? זה הבית שלנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על ההתיישבות הציונית פה. התיישבות היא לא רק ביהודה ושומרון אלא הרבה לפני, היא בחבל הארץ שלנו בגולן. אנחנו חיים פה בקהילה של 40 אלף תושבים, מחציתם יהודים ומחיצתם דרוזים, כמו משפחה אחת ודורשים לקבל את הביטחון שלנו בחזרה.
אני מרגיש כי "הידידים" הכי טובים שלנו הם אלו שהכי פוגעים בנו, כמו ארה"ב וצרפת שלא מבינות מה זה אומר לחיות פה בצפון. אבל הצרה והאמת הגדולה היא שרוב שרי הממשלה לא מבינים מה זה לחיות פה. אני שומע את השרים מלהגים פוליטיקה בערוצי החדשות ומתפלץ. תפסיקו. מה קורה לכם? איך התנתקם ככה מאיתנו בצפון. תחזירו לנו את הביטחון ותחזירו את הגליל לתושבים שנעקרו ממנו וחלקם כבר לא יחזרו יותר.
מוזי אנידג'ר הוא תושב קיבוץ מרום גולן, והבעלים של "קונפאנה", מסעדת פודטראק בשרית
שואלים אותנו האם נסכים להתפנות ואני מגחך בעצב ובכעס. לאן נלך? זה הבית שלנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על ההתיישבות הציונית פה, ודורשים לקבל את הביטחון שלנו בחזרה
הביא לדפוס: יאיר קראוס
