נכחתי באחרונה בשורה של כנסים על המשק הישראלי והאזנתי בקשב למרצים. הם הציגו מודלים, תחזיות, הערכות וכמובן המלצות למדיניות. ככל שהמשכתי להקשיב, כך עלתה בי תחושת אי-נוחות.
משהו מאוד עמוק המתחולל בתודעתנו הלאומית נעדר מדיוני הכלכלנים: אובדן התקווה. אובדן תקווה לשינוי לטובה, אובדן תקווה לסיום הלחימה והצלת חיי החיילים, אובדן תקווה לשחרור החטופים, אובדן תקווה לעקירת שיח השנאה שלוח הרסן המתפשט כסרטן בגוף החברה. אובדן תקווה לחזרה לימים הטובים של הסכמי אברהם, לתנופת הבנייה בשדרות ובקיבוצים עוטפי עזה ולמחירי הווילות המזנקים בסמוך לגבול לבנון. תקווה לאירוויזיון בת"א.
ובאין תקווה, יהיה קשה עד בלתי אפשרי, למשל, לשכנע את הציבור בצדקת הדרישה להגביל את הגירעון בתקציב המדינה בשנים הקרובות למקסימום של 4% עד 4.5% מהתוצר המקומי.
זו דרישה שמשמעותה הידוק חגורה כואב מאוד לישראלי המודאג, המקבל מדי יום שמות נוספים של קורבנות מלחמה המיועדת להתנהל עד אין סוף ורואה את ארצו מופצצת על ידי ארגון טרור עיקש ממדינת לבנון, שכוחה הכלכלי קטן מכוחה הכלכלי של עיר ממוצעת בארץ. האם השבר התודעתי משתקף גם בתחזיות הכלכלנים? נראה שלא.
השבוע, בכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן, אמר היו"ר לשעבר של בנק לאומי ד"ר סאמר חאג' יחיא: "נעלמה מהדיונים הכלכליים המילה שלום. אבל אנחנו בתקופה היסטורית שבה תלוי רק בנו אם יתממש חזון השלום והפיוס בין ישראל לבין כמעט כל העולם המוסלמי מסעודיה עד אינדונזיה. זה מה שעומד על הפרק, זה מה שהעיקר".
מה שעומד על הפרק, הזכיר לכולם ד"ר חאג' יחיא, זו אופציית שלום מול אופציית מלחמה מתמדת. הבחירה נעלמה מהמודלים הכלכליים.
פרופ' מיכאל ברונו המנוח, גדול כלכלני ישראל שהייתה לי הזכות להיות סטודנט שלו לתואר ראשון ושני, נהג לומר: "הבעיות הכלכליות של ישראל הן לא העיקר, הבעיות המדיניות הן העיקר. כשנגיע להסדר שלום עם הערבים סביבנו ותחת שליטתנו, המשק יפרח מעצמו".
פרופ' ברונו נמנה עם מקימי "שלום עכשיו", השתתף בהפגנות מחאה נגד הכיבוש וקידם, ככלכלן ראשי וסגן הנשיא של הבנק העולמי, שיח בין ישראלים לפלסטינים.
שירה גרינברג, בעבר הכלכלנית הראשית של האוצר, אמרה בכנס: "אם לא יהיה ביטחון, לא תהיה כלכלה – אבל גם אם לא תהיה כלכלה, לא יהיה ביטחון".
לכך היה מוסיף פרופ' ברונו: "אם לא יהיה הסדר מדיני, לא יהיה ביטחון ולא תהיה כלכלה".
איפה המיכאל ברונו של היום?
בין מס לחוב
הנתון שנחשף כאן לפני שבוע מפי תא"ל ד"ר גיל פנחס, היועץ הכלכלי של הרמטכ"ל, ולפיו תגיע העלות הצבאית של מלחמת חרבות ברזל עד סוף השנה ל-135 מיליארד שקל, קיבל הד תקשורתי וכלכלי נרחב. חלק מהקוראים נתקפו בהלה, חלק אחר שאל "מה, רק 135 מיליארד? איפה הוצאות המלחמה האזרחיות, איפה התמיכות בנפגעי הלחימה, איפה הירידה בגביית המסים?"
באגף התקציבים של משרד האוצר מודדים את סך כל ההשפעה של המלחמה על ידי השוואה בין הגירעון המתוכנן לפני המלחמה בתקציב לשנים 2023 ו-2024 לבין הגירעונות שנוצרו אחריה. ההפרש צפוי להסתכם ב-175 מיליארד שקל והוא הנותן ביטוי לגידול בהוצאות צבאיות ואזרחיות, לגידול בתשלומי הריבית ולאובדן הכנסות ממסים. אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שאת החור העמוק הזה כבר כיסינו. בין אוקטובר 2023 ליוני 2024 גייסה הממשלה חובות חדשים נטו (הלוואות פחות פירעונות) של 168 מיליארדי שקל, מתוכם 46.5 מיליארד במטבע חוץ. הדור הבא יפרע אותם.
ומה צפוי בתקציב 2025? התשובה לוטה בערפל קרב. גם אם המלחמה בעזה תדעך עד סוף השנה והצפון יירגע, עדיין תישאר פתוחה ומעיקה סוגיית ההתעצמות מחדש של צה"ל לנוכח השינויים במערך הסיכונים החיצוניים. האופן שבו תיגמר המלחמה ישפיע על החמרת הסיכונים או על החלשתם.
הממשלה אישרה עד כה תוספת קבועה לתקציב הביטחון (מעבר לעלות הלחימה הישירה) המיועדת להתעצמות מחדש ב-13 מיליארד שקל בשנה, אבל צה"ל דרש 20 מיליארד שקל בשנה, עדיף 30 מיליארד. הגידול המסיבי הזה בהוצאות הביטחון לאורך שנים, בין 1% ל-1.5% מהתוצר המקומי, יחייב כאמור הכבדה רבה בנטל המיסוי על האזרחים. "לבל נשלה את עצמנו", נכתב כאן כבר לפני חודשיים, "יהיה הכרח להעביר עשרות מיליארדים מצריכה אזרחית לצריכה ביטחונית באמצעות מסים כבדים".
בלשונו של נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, נדרשות "התאמות תקציביות משמעותיות" שעל הממשלה להחליט עליהן בקרוב. בדברים שנשא באותו הכנס הזהיר הנגיד מהתחמקויות, משליפות מהמותן, מתרגילים בחשבונאות תקציבית "יצירתית", ובעיקר ומדחיינות שכה אהובה על הפוליטיקאים במקומותינו.
נקודת קיצון
אי אלו פרשנויות לתוצאות הסיבוב השני של הבחירות הכלליות בצרפת קראו לישראלים ללמוד איך בולמים מפלגה קיצונית פופוליסטית-לאומנית, דוגמת "האיחוד הלאומי" של מארין לה פן ("החזית הלאומית" בשמה הקודם). ללמוד מהצרפתים? הנה כמה עובדות שחמקו מהמתלהבים:
בסיבוב הבחירות השני והקובע לפרלמנט הצרפתי קיבל האיחוד הלאומי 37% מהקולות, הרבה יותר מכל מפלגה אחרת. לצורך ההשוואה, 37% מהקולות הכשרים שווים בשיטת הבחירות היחסית הנהוגה אצלנו 44 חברי כנסת לסיעתם המשותפת של בן גביר וסמוטריץ' – תוצאה שלא הייתה מתקבלת בהפגנות שמחה בשמאל ובמרכז.
בגלל שיטת הבחירות האזורית הנהוגה בצרפת שבה המועמד המקבל את מספר הקולות הגבוה באזורו לוקח את כל הקופה זכו הלאומנים של לה פן "רק" ל-143 מושבים בפרלמנט (רבע מסך 577 המושבים). בבחירות 2017 היו להם שמונה מושבים. תוך שבע שנים גדלה לפיכך נציגותם באסיפה הלאומית הצרפתית פי 18. זינוק חד.
מימוש המצע של הימין הצרפתי הרדיקלי ידרדר את הכלכלה הצרפתית לשפל, מימוש המצע של השמאל הרדיקלי ימיט עליה אסון בל ישוער. כעת צריך הנשיא מקרון לכונן קואליציה מתפקדת ולבחור בין ברית עם ההרסן לברית עם השטן. בחירה מהגיהינום.
מפלגת האיחוד הלאומי נבלמה, אבל אוי לניצחון שכזה. אוי לצרפתים וחלילה לנו.
זיכרון קצר
נפגשתי עם אמריקאים המוצבים כאן בתפקידים רשמיים ולא רשמיים, ושמעתי מהם דברי כעס על מה שמצטייר בעיניהם ככפיות טובה מחפירה שלנו כלפי הנשיא ג'ו ביידן ברגעי הנשיאות הקריטיים שלו. הם נעלבו מאיתנו עד עומק נפשם.
אפשר להבין ואפילו להזדהות, הם אמרו, עם הדאגה הכנה של עמיתנו בוושינגטון ושל אחדים מבכירי במפלגה הדמוקרטית מיכולתו של ביידן להביס את טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב לנוכח הופעתו המביכה (לדעתם) בעימות הטלוויזיוני המדובר ולנוכח מגבלות גילו. אי-אפשר להבין, הוסיפו באכזבה, את מקהלת הקולות הרמה בישראל המצטרפת בחדווה לדרישת ההדחה של ביידן מהמרוץ. לא להבין ולא לסלוח.
ציפינו, הודו בני שיחי, ממדינאים, מאנשי רוח וממעצבי דעת קהל שלכם לתת גב חזק לביידן ולתמוך בהמשך מועמדותו לנשיאות, בהתחשב בתרומתו האדירה לביטחון ישראל. איך, הם שאלו מתוסכלים, איך אחרי שביידן לחם כארי למענכם כדי להשיג סיוע צבאי מצטבר ב-20 מיליארד דולר והתייצב מ-7 באוקטובר ללא מצמוץ וללא היסוס לצידה של המדינה הציונית, איך אתם לא מתביישים להפקיר עכשיו את הידיד הנאמן ביותר שלכם בבית הלבן? מי יעמיד לרשותכם בשעת הצורך את חומת ההגנה האווירית הבינלאומית והבין-ערבית שאירגן ביידן מול התקפת הטילים האיראנית ב-14 באפריל? למי תפנו, לג'ורג' קלוני?
עניתי להם מה שעניתי, אבל לא הצלחתי להשתחרר מהרושם שאנחנו מתחילים להפוך את ההפקרה למרכיב קבוע באופי הלאומי שלנו.
