שום תחקיר ואף ועדת חקירה לא יחזירו לנו את יקירינו. 13 בני הערובה, שנרצחו באירוע הבית של פסי כהן ז"ל בבארי, לא יחזרו לחיים ולא משנה מי ייקח אחריות או על מי היא תיפול.
אבל מלבד האובדן בנפש, ב-7 באוקטובר חווינו אובדן נוסף – הקרקע הבטוחה שעליה עמדנו והנחות החיים הבסיסיות שלנו נשמטו תחת רגלינו. תחושת הביטחון התבררה כאשליית ביטחון, הפחדים הכי עמוקים שלנו הפכו למציאות ממשית כשמאות מחבלי חמאס כבשו את בארי, האמון במערכת הביטחון ובמדינה התרסק לאלף חתיכות בשעות של חוסר אונים בממ"ד, וגם אוזלת היד של הממשלה בחודשים שלאחר מכן תרמה לא מעט.
את הכאב השורף שילווה אותנו כל חיינו על האובדן האישי בנפש לא ניתן לתקן. אבל את האמון ואת תחושת הביטחון חייבים לשקם. השלב הראשון בשיקום האמון עובר באמירת האמת ולקיחת אחריות למחדל, וכן בהכרה ובהודאה של כל גורמי הביטחון והמדינה כי ב-7 באוקטובר הייתה הפקרה מוחלטת של האזרחים בנגב המערבי. הצבא והמדינה לא היו שם. הגיבורים שבסופו של דבר הגיעו ונלחמו, אם ביוזמתם ואם מתוקף תפקידם הצבאי, אינם אשמים בהפקרה והם ראויים לכל הערכה על לחימתם. אך הערכת הגבורה אינה סותרת את העמידה על הכשלים, דרישת האמת, ההודאה בהפקרה ולקיחת האחריות המלאה.
צוות התחקיר שמונה לקיבוץ בארי, ולאירוע בבית של פסי בפרט, בראשות אלוף במיל' מיקי אדלשטיין, עושים מאמצים רבים וכנים כדי להגיע לחקר האמת. מהתרשמות אישית ממיקי אין לי ספק שמדובר בקצין ערכי, המבקש לגלות את האמת ללא משוא פנים ומחויב קודם כל לתושבי בארי, כפי שהוא מצהיר וכפי שמעידה התנהלותו.
ועם זאת, קשה להתעלם מהתחושה בסיום שמיעת כל העובדות בתחקיר, שמרוב עצים לא רואים את היער. הרבה מאוד פרטים על רצף האירועים אך ללא הצבעה על הכשלים וללא הפקת לקחים משמעותית מהאירוע.
לא אוכל לגעת בכל הנושאים שעולים מהתחקיר, חלק מהשאלות עוד מתבררות, אך ישנן שתי סוגיות שתפסו הד ציבורי בעקבות פרסומים והדלפות מגמתיות לאורך הדרך – ובשתיהן גם השיח הציבורי וגם התחקיר לצערי מפספסים את העיקר.
ירי הפגזים – בירור נסיבות המוות של בני הערובה הוא משמעותי מאוד עבור המשפחות, אך הוא מפספס את הנקודה העקרונית שיש לדון בה: האם פקודה לירות פגז על בית עם בני ערובה היא פקודה חוקית וסבירה? גם אם אף אחד מבני הערובה לא היה נהרג מהירי, האם העמדתם בסיכון משמעותי כל כך הייתה הכרחית בנסיבות האירוע? האם הייתה אלטרנטיבה לירי הפגז ולהשגת שליטה על ידי הכנסת הכוחות שהמתינו מחוץ לבארי? שאלות אלו לא קיבלו מענה מספק.
מהתחקיר עולה כי נורו ארבעה פגזים. אחד לצד הבית, שני פגזים לעבר הכביש בחזית הבית ופגז אחד לעבר הגג. הממצא העדכני הוא שבסבירות גבוהה לפחות אחד מבני הערובה ששכב מחוץ לבית אכן נהרג מירי פגז, שכוון לעבר הכביש אך פגע בבית במקרה. על נפגעים אחרים מחוץ לבית עוד מרחפים סימני שאלה.
ממצאי התחקיר מעלים את ההשערה כי רוב ההרוגים בתוך הבית נרצחו מירי המחבלים, אך האמת היא שככל הנראה לגבי חלק לעולם לא נדע באמת. נסיבות המוות עוד ימשיכו להיבדק ואני מקווה שיגיעו למסקנות חותכות יותר. אולם השאלה העקרונית האם היה נכון וסביר לירות פגזים לעבר הבית תישאר כנראה עמומה.
סוגיית מעורבותו של ברק חירם – עולה מהתחקיר כי חירם לא היווה גורם משמעותי בהשפעה על האירוע. למעשה, הוא כמעט לא מופיע בתחקיר כלל. לפי הממצאים, הוא היה באזור הבית כחצי שעה בלבד, נתן הוראה לסיים עם האירוע בתוך 40 דקות, אישר עקרונית שימוש בירי פגזים לרצפה, והמשיך לאירועים אחרים בקיבוץ. הזרמת הכוחות שהיו מחוץ לקיבוץ, שיכלה להשפיע על האירוע, גם היא לפי התחקיר לא בהשפעתו של חירם.
כל העדויות על ויכוחים קולניים על הוראת הירי, אפילו העדות האישית של חירם עצמו כי פקד על ירי פגז טנק לעבר הבית, כל אלו נעלמו מהתחקיר. מכאן עולה השאלה – אם חירם לא נתן את הפקודה, מדוע הוא התראיין ואמר שאישר ירי טנק גם במחיר של הרג בני הערובה? הודאתו זו של חירם ב"הניו יורק טיימס" ראויה לבחינה ולבירור בתחקיר הצה"לי, גם אם לפי העובדות הוא היה שם זמן קצר, נתן את רוח המפקד והמשיך לדרכו וגם אם פקודת הירי ניתנה באופן ישיר על ידי קצין אחר.
ייתכן שבסך הכל מדובר בקצין רברבן ושחצן שרץ לספר על אירועים שלא קרו. ייתכן שהוא רק תפס בעלות וניסה להדגיש את גבורתו כדי לחפות על הכישלון הצה"לי הגדול. התחקיר לא נותן תשובה אמיתית לשאלה על מידת השפעתו של חירם ועל הפער בין העובדות היבשות המוצגות בתחקיר לבין דברי הרהב שלו בתקשורת. כמובן, אין ספק כי עדיף קצין שחצן על פני קצין פזיז המזלזל בחיי אדם – חצי נחמה.
אבל גם אם נניח שחירם אכן לא השפיע על האירוע במידה שתיאר ולא נתן את פקודת הירי, הוא אחראי לנזק כבד מתחום נוסף בגלל ראיונותיו בתקשורת.
מחויך (ומעט נבוך) חירם התראיין כבר ב-26 באוקטובר לתוכנית "עובדה". הוא היה העדות הראשונה מפי גורם צבאי ששמענו על האירועים באותה שבת. שם סיפר על שמונה ילדים שנמצאו כפותים וירויים יחד (אירוע שלא קרה) ועל הלחימה בבית של פסי, שבה הכוחות חילצו והצילו ארבעה בני ערובה – בעוד למעשה הם חילצו אחת בלבד, וגם זה במזל. נוסף לשקרים הללו, חירם לא הסכים להודות שהצבא הפקיר את בארי וניסה בהתפתלויות לשוניות להפחית מגודל האירוע.
הפצת הסיפורים השקריים יצרה נזק אדיר להסברה הישראלית כאשר אלו הופרכו ושימשו בסיס להכחשת אירועי הזוועה שדווקא כן קרו. החיוך הזחוח, ההתרברבות והכחשת ההפקרה היו כמו חץ בלב, המרוסק גם כך, של תושבי בארי.
לאחר שנוקה, כנראה, מאחריותו לירי הפגזים בבית של פסי, טוב יעשה חירם, וגם דובר צה"ל ששלח אותו לראיונות האלו, אם לכל הפחות יתנצל פומבית על הופעותיו המזיקות והפוגעות בתקשורת.
לא ייתכן שהמפקד הבא שישמור על בארי כמפקד אוגדת עזה, ויהיה מחויב לקשר אישי עם אנשי הקיבוץ, יהיה קצין שלא מבין ולא מודה שב-7 באוקטובר הייתה הפקרה ושרואה בירי פגז לבית עם בני ערובה מעשה גבורה, גם אם לא נתן ישירות את הפקודה.
לאחר שיישכח התחקיר שלא הביא מסקנות משמעותיות או מרעישות, נישאר עם הכאב וגם עם חוסר האמון. תשעה חודשים אחרי, גם התנהלותה הצינית של הממשלה ביחס לחטופים ממשיכה להוות הפקרה ולא מאפשרת שיקום. בלי שיושבו כל החטופים והחטופות הביתה, לא נוכל להמשיך.
הכותב הוא ראש מכינה קדם-צבאית, קצין קרבי במילואים, ממייסדי תנועת "קומו" לאחר 7 באוקטובר ובן קיבוץ בארי, שאיבד את דודתו איילה חצרוני ואחייניו ליאל וינאי זכרם לברכה באירוע בני הערובה בבית של פסי כהן ז"ל
