אתמול בבוקר התכנסו באולם במלון דוד בים המלח כ-400 חברי קיבוץ בארי. המלון משמש להם מקום מגורים זמני, מאז הטבח. האווירה הייתה דרוכה, טעונה, מתוחה עד הקצה. אלוף (מיל') מיקי אדלשטיין, שמונה על ידי הרמטכ"ל לחקור את אירועי 7 באוקטובר בקיבוץ, הציג את ממצאיו. הקהל הקשיב לו בשתיקה. רק תינוק שבכה הפר את הדממה.
4 צפייה בגלריה
כוחות עוד ייכנסו וייצאו, מלחמה בהיקף מלא לא תהיה: צה"ל ברפיח, יולי 2024
(צילום: אוהד צויגנברג, AFP)
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי פתח את האירוע בבקשת סליחה. ההתנצלות פותחת היום כל שיחה עם קצין בכיר בצבא. נדמה לי שאנשים, גם מי ששילמו מחיר אישי יקר מנשוא על ההפקרה, מעריכים את המחווה: גם להם אין צבא אחר. ובכל זאת, בנקודה מסוימת הם יאמרו, יפה, התנצלתם. מה אתם עושים בהמשך?
השניות הזאת עולה גם מהתגובה שפירסם הקיבוץ לאחר הצגת התחקיר. "ניתן לומר כי התחקיר היה יסודי ועזר לחברי הקיבוץ להבין במעט את עומק ומורכבות הלחימה", אומרת ההודעה. "אנו רואים חשיבות רבה בקבלת האשמה והאחריות של צה"ל על שכשל כישלון מוחלט בשמירה עלינו ובבקשת הסליחה על הפקרתנו... אנו דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית שלא תשאיר אבן על אבן".
בצבא מייחסים להצגת התחקיר חשיבות גדולה. זה התחקיר הראשון על אירועי המלחמה שהגיע לבשלות והושלם, התחקיר שעשוי להיות מודל לבאים אחריו, אולי גם מודל לבניית אמון מחדש, מאפס. בתשעת החודשים שעברו מאז הטבח, כל אחד מהחברים בקיבוץ גיבש עמדה. הצבא חשוד – בדין חשוד. מי שהופקר ב-7 באוקטובר לא ימהר לאמץ את הממצאים של הגוף שהפקיר אותו.
ביום ראשון נפגשו הגרי ואדלשטיין עם ראשי הקיבוץ בבארי. איך אתם רוצים שנציג את התחקיר לקיבוץ, שאלו. הם פעלו על פי הנחיותיהם. ביום שני נפגשו בתל-אביב עם חברים מכיתת הכוננות ועם משפחות שכולות מהאירוע בבית של פסי כהן – האירוע הקשה ביותר בבארי באותו יום. שעתיים וחצי ישבו עם כיתת הכוננות; חמש שעות עם המשפחות. את הערותיהם העבירו באותו יום לרמטכ"ל, שהעיר את הערותיו. אדלשטיין היה אמור להרצות אתמול גם לבני הנוער מהקיבוץ. קצינים נשלחו במקביל למשפחות השכולות שלא הגיעו לים המלח. אני לא זוכר מאמץ כזה מצד גוף שלטוני בעבר.
אדלשטיין יצר ציר זמן שמקיף יממה שלמה – משבת בשש וחצי בבוקר עד שמונה בבוקר למחרת. הוא מילא את הציר בפרטים. חלקים מהדוח נוקבים: יש בו ביקורת קשה על אוגדת עזה ועל יחידות מובחרות בצה"ל, שהגיעו לבארי ולא תיפקדו כנדרש. אבל ענן האשמה העיקרי רובץ על צה"ל כולו, שלא ידע, לא נערך, ולא הצליח להגיע לקיבוץ עד אחת וחצי בצהריים, שבע שעות לאחר תחילת ההתקפה. שבע שעות נלחמה כיתת כוננות נגד 50 מחבלים שצמחו ל-340. פלגה של שלדג, יחידה מובחרת בחיל האוויר, נסוגה עם חלל אחד מול כוח מחבלים עודף והשאירה את כיתת הכוננות להילחם לבד.
אירועים כאלה היו במלחמת העצמאות, לפני שקמה המדינה. אפשר להסביר אותם; אי-אפשר לעכל; אסור לעכל. מה ייאמר בתחקיר על קיבוץ ניר עוז, שאליו הגיע צה"ל רק לאחר שהמחבלים סיימו את מסע הרצח, החטיפה והביזה שלהם וחזרו עם החטופים לעזה.
101 מחברי הקיבוץ נרצחו; 30 נחטפו; 11 עדיין שם. אחד היישובים היפים בארץ נהרס וחולל; אחת הקהילות החזקות נשברה.
חברי הקיבוץ התמידו בשתיקתם גם כאשר הציג להם האלוף את מסקנות חקירת האירוע בבית של פסי. יותר מכל אירוע אחר, האירוע הזה הסעיר את הרוחות, גם בקיבוץ וגם בתקשורת. במרכזו עמד תא"ל ברק חירם, שהתמנה ערב 7 באוקטובר למפקד אוגדת עזה. הזעם בקיבוץ על חירם הקפיא את מינויו. מי שטבח בנו, אמרו חברים, לא יופקד עכשיו על הביטחון שלנו. התחקיר מזכה אותו – אבל לא בהכרח מזכה אותו בעיני הקיבוץ.
ייתכן שחירם המיט את הצרה הזאת על עצמו, בראיון שנתן לשני עיתונאים של "הניו יורק טיימס". אתמול, בתום האירוע בים המלח, הגרי התנצל בפני חברי הקיבוץ על ששלח את חירם לראיון.
הבית של פסי ממוקם בשכונת אשלים, במזרח הקיבוץ, לא רחוק מחדר האוכל. מוזר, אבל ביום הנורא ההוא, שהתאפיין בעיקר בכאוס ובאובדן שליטה, זה היה, לפי התחקיר, אחד האירועים היחידים שהיו מנוהלים. מנוהלים כן, אבל לא מנוהלים בהצלחה.
לפי התחקיר, ב-13:15 קיבל תא"ל חירם את הפיקוד על בארי ושטחים סמוכים. אדלשטיין קובע שזאת הייתה החלטה נכונה. הוא נתקל בדרך במחבלים ומגיע לקיבוץ ב-16:15.
כוח הנוח'בה, כ-40 מחבלים, שלט באותו זמן על השכונה. ב-15:58 התקשרה מתוך הבית יסמין פורת, ניצולת האירוע בנובה שנלקחה כבת ערובה, למוקד 100 במשטרה. היא דיווחה שהיא נמצאת עם עוד 50 בני ערובה בפינת האוכל של הבית. במשטרה חשבו שהיא מתכוונת לפינה בחדר האוכל של הקיבוץ.
כוח של שב"כ וימ"מ שהיה במוצב ליד נחל עוז מקבל הוראה לנסוע לבארי. מוכרז נוהל של אירוע עם בני ערובה. לוקח זמן עד שמבינים איפה האירוע. ב-14:30 נכנס לקיבוץ הטנק של אל"מ ניסים חזן. הוא חוטף RPG ושורד. ב-16:50 יוצא מחבל בתחתונים עם יסמין פורת החוצה. צוות המשא ומתן משתמש בו ככלי לשכנוע המחבלים להיכנע. הם מסרבים.
ב-18 מגיע ברק חירם לבית של פסי. התמשכות המשא ומתן מדאיגה אותו. הוא חושש מקרב בחושך. מחברים אותו לשיחת ועידה עם ח', מפקד הימ"מ, שנמצא בחפ"ק של השב"כ, אי שם. הימ"מ מופקד על אירועים עם בני ערובה. האירוע בבארי לוקח את עיקר תשומת הלב שלו מאותו רגע. המטרה היא להציל את בני הערובה. התוצאה היא כישלון צורב.
לאחר שיחת הוועידה חירם מנחה את כוח הימ"מ להשתלט בתוך 40 דקות על הבית. הוא מאשר להפעיל את הטנק אבל מורה להשתמש בפגזים מסוג חלולן, שהאפקט שלהם מוגבל. מטרת הירי היא ללחוץ על המחבלים.
חירם הולך לענייניו, בחלק אחר של הקיבוץ. לאחר חצי שעה, ב-18:27, הטנק יורה פגז ראשון, לכיוון אחר. לאחר שבע דקות הוא יורה פגז שני. איש השב"כ שמלווה את הטנק מופתע: הוא ציפה לירי מהמקלע, לא לפגז.
לאחר 23 דקות הטנק יורה פגז שפוגע כנראה במדרכה לפני הבית, מנתר ופוגע בקורה מעל הדלת. מרסיסי הבטון נהרג כנראה עדי דגן, שהיה בחצר מאחור, עם אשתו הדס, שנפצעה.
ב-18:26 המחבלים מדברים עם המפקדה שלהם בעזה. "תברחו לעזה", מורים להם. לאחר שש דקות הם מטלפנים שוב למפקדה בעזה. הם מודיעים שהחליטו להתאבד עם בני הערובה. השיחה הזאת משכנעת את מפקד הימ"מ להורות על פריצה. הפקודה ניתנת ב-19:57. זוהי פריצה רועשת: הרבה ירי, הרבה אש, גם פיצוץ של רימונים. נשמע צרור ארוך מתוך הבית. אחריו לא שומעים יותר צעקות בעברית.
13 בני ערובה נהרגו באירוע. לא ידוע ממה נהרגו האחרים, האם מכדורי המחבלים, מהרימונים שלהם או מכדורי כוח הימ"מ. אדלשטיין מציע להוסיף ולחקור, אבל מכיוון שהמשפחות סירבו להוציא את הגופות מהקברים, הסיכוי נמוך עד אפסי.
התחקיר מזכה את חירם משום שלא היה במקום במהלך הירי של הטנק והפריצה, ולמעשה השאיר לימ"מ לנהל את האירוע. אין סיבה לחשוד באדלשטיין בטיוח או בהנחת סלב לחירם. הבעיה היא שחירם עצמו, בראיון ל"ניו יורק טיימס", דיבר כמי שניהל את האירוע וכמי שהחליט להקריב חיים של בני ערובה. משפט אחד מהראיון התפרסם בכתבה, שהייתה תחקיר רוחב על האירוע בבארי. אדלשטיין לא ביקש מ"הניו יורק טיימס" את הקלטת הראיון. חבל שלא ביקש: אולי זה לא היה משנה את המסקנות שלו לגבי העובדות, אבל זה היה שופך אור על התפיסה שמנחה את הקצין, אחד הבולטים במערך הקרבי בצה"ל.
טיסה לשום מקום
שלשום בצהריים, ברפיח, השמש הכתה ללא רחמים. המפגש בין השמש לחול היה אכזר במיוחד: רפיח היא עכשיו דיונה, מישור ענק, נטול צל, שעיי חורבות ובתים הרוסים משובצים בו עד לקצה האופק. לא החזרנו את רפיח לתקופת האבן – החזרנו אותה לתקופת החול. בכל השטח אין נפש חיה – לא מעל הקרקע. ההרס הגורף לא נובע מתאוות נקם של חיילים אלא מהעבודה היסודית שהשקיע חמאס במלכוד הבתים. בית מחובר לבית; מטען למטען; מנהרה למנהרה. לא הייתה לכוחות דרך להתקדם אלא בהריסה שיטתית של כל מה שבנוי.
סידורים אחרונים ברפיח: לוחמים עוד נפגעים וייפגעו, אבל זאת המציאות בשטח. התמרון הצבאי בעיר הסתיים למעשה. מכיוון שרפיח הייתה התחנה האחרונה, האזור האחרון ברצועת עזה שלא נכבש, אפשר לומר שתם הטקס. רפיח, כמו חאן-יונס, כמו עזה ובנותיה, כמו מחנות המרכז, תמשיך להיות יעד למבצעים ממוקדים. כוחות ייכנסו וייצאו. מלחמה בהיקף מלא לא תהיה.
הכרזה על סיום לא תהיה: הבעיה היא בדרג המדיני, לא הצבאי. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו. ההבטחה לניצחון מוחלט תמשיך ללוות אותנו כמו הגזר שעגלונים נהגו לתלות לפני האף של הסוס שלהם. אבל אם היה מי שחשב שכיבוש רפיח יסגור מעגל, יהיה הדאוס-אקס-מכינה, האקט המשחרר בסוף הדרמה, יביא לחיסול סינוואר, כניעה של חמאס ושחרור 120 החטופים – הוא מבין עכשיו שכל הדברים הטובים האלה לא יקרו. ייאמר לזכותו של הצבא שהבהיר מראש שרפיח היא רק תחנה בדרך, לא מחוז גאולתנו. את הציפיות טיפחו פוליטיקאים.
להדחקת המשמעות של כיבוש רפיח יש השלכות. אחת מהן היא דחיית עסקת החטופים. אנחנו לא מפסיקים לספר לעצמנו סיפורים. אחד מהם אומר שההשתלטות של צה"ל על רפיח הפעילה לחץ אדיר על סינוואר. הוא בפאניקה. הוא מתרכך. אם נחכה עוד קצת, הוא יציע לנו עסקה הרבה יותר נוחה, טיול בפארק.
האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה מצב רוחו של סינוואר. ההערכה היא שבהנהגת חמאס בשלה החלטה ללכת על שלב א' בעסקה, השלב ההומניטרי, בתנאי שתינתן לארגון ערבות בינלאומית שישראל לא תחדש את האש לאחר מימוש השלב הזה. מבחינה מעשית זאת אותה דרישה בלבוש קצת יותר נוח.
לאחר הוויתור הזה בחר חמאס לשבת בשקט ולהמתין לוויתור ישראלי נגדי. "זאת חתונה ללא הכלה", אמר אחד המעורבים במגעים בצד הישראלי. "יושבים בדוחא ישראלים, אמריקאים, קטארים ומצרים ומדברים, אבל חמאס לא שם. גם החתן, בנימין נתניהו, לא שם. הוא צייד את הצוות בחמש הסתייגויות מההצעה שהוא עצמו חתם עליה, הכל כדי להבטיח שעסקה לא תיחתם".
אין כלה; אין חתן: הצוות חזר שלשום בלילה מעוד טיסה לשום מקום.
כשהאויב מתחבא
את אל"מ יאיר צוקרמן, מח"ט הנח"ל, פגשתי בפברואר במסדרון נצרים. הוא נלחם שם שלושה חודשים. ההתבססות באזור החיץ הייתה התחנה השנייה שלו ברצועה, לאחר ג'באליה. בעשרת השבועות האחרונים הוא נלחם ברפיח.
"בג'באליה היה לנו אויב שראינו בעין", הוא אומר. "הוא היה חמוש ולבוש מדים. פה האויב מתחבא בתת-קרקע. בג'באליה קיבלתי כמה חימושים שרציתי. ברפיח אני לא מקבל.
"אנחנו לא מכבדים מספיק את הגבורה של הלוחמים, את המקצועיות שלהם. מה זאת גבורה? שהבן אדם מוציא מעצמו כוחות חבויים. כשחייל מרגיש שלמלחמה יש משמעות, הוא מוצא את הכוחות, הוא שם בצד נוחות אישית, שיקולים כלכליים, הוא מוכן לחיות תשעה חודשים בלי לראות טלפון נייד".
הצבא מתח את עצמו עד הקצה, אמרתי. יש שחיקה, בעיקר במילואים.
"ודאי שיש שחיקה", אמר. "בכל המלחמות יש שחיקה.
"אני לא אוהב את המילה 'דשדוש'. מי שבחר להשתמש בה רצה להחליש לנו את הרוח. מי שנמצא כאן לא מדשדש".
נסענו על ציר פילדלפי, 12 ק"מ לאורך גבול מצרים. בצד המצרי לא נראתה פעילות: החיילים מצאו מקלט בצל. 500 מטר מהגבול, צפונה ומזרחה, צה"ל שיטח את כל הבתים. גם מה שלא שוטח, הרוס: צינור הגז הגדול, מתקני טיהור השפכים, הבתים בשכונת שבורה, תל א-סולטאן, מחנות הפליטים, הכפר השוודי, מוצב גירית. מקיר השיגומים – חומת ברזל בגובה עשרה מטרים – שבנה צה"ל בשנות ה-80 נותר רק קטע קטן, כמעט דוגמית. על הסוללה הצה"לית שתל חמאס בודקות צבועות בשחור ובצהוב, הפגנת ריבונות יותר ממאחז צבאי. הים, יפה כתמיד, שצף מתחתנו. צה"ל הרים מגדל תצפית נייד בין שני בתים שנותר מהם רק השלד. חיילים הצטלמו לסלפי על רקע הגלים.
"חטיבת רפיח של חמאס מנתה 3,200 חיילים", אמר צוקרמן. "הרגנו יותר מ-1,000, שליש. חלק מהנותרים בתת-קרקע, מוכנים להפעיל מטענים; חלק עברו צפונה. בששת החודשים שהיו להם מאז תחילת המלחמה הם חיברו בית לבית, פתחו פירים, פרסו כבלים ומצלמות והחביאו מטענים. לא הייתה ברירה אלא להרוס כל בית שהמחבלים היו בו או בקרבתו. לנו היו 26 הרוגים.
"יצרנו את התנאים למי שיקבל החלטה. לזה צה"ל חיכה: אפשר לעבור לשלב שבו אנחנו בוחרים את העיתוי, את העוצמה, את המקום. במובן מסוים אנחנו כבר במקום הזה: גדוד אחד שלי יצא הביתה, גדוד אחר יצא לאימון".
עבודה עברית
אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס סיים השבוע את שירותו בצה"ל. נאום הפרידה שלו, בטקס חילופי המפקדים בפיקוד המרכז, היה מסמך קשה על התרחבות הטרור היהודי ביו"ש, על שתיקת ההנהגה הפוליטית והדתית של המתנחלים ועל ההשלכות הביטחוניות של המהלכים בממשלה למיטוט הרשות הפלסטינית – הכל במסגרת תפקידו, הכל נסמך בעובדות. מאז בוקר 7 באוקטובר אנחנו מוצפים בבשורות איוב. חלק מהן אינו בשליטתנו. ההתפרקות בגדה כולה עבודה עברית.
הנתונים תומכים באזהרת האלוף. בשנתיים וחצי האחרונות יש עלייה במעשי טרור ובפשיעה לאומנית מצד יהודים. שלושה אירועים הפכו את הגל לצונמי: מבצע שומר החומות, במאי 2021, והשלכותיו; הקמת ממשלת הימין על מלא ומתן סמכויות נרחבות בגדה לסמוטריץ' ולבן גביר; הלגיטימציה למעשי נקם בעקבות טבח 7 באוקטובר.
שמונה פלסטינים בלתי מעורבים נהרגו בידי יהודים מאז 7 באוקטובר. מדובר במה שנקרא בצבא "אירועי חיכוך", לא אירועי טרור. היורים היו חיילי הגנה מרחבית או חיילים סדירים או אזרחים. החקירות עדיין מתנהלות: בדרך הרופסת שבה פועלת משטרת מחוז ש"י תחת בן גביר, ספק אם הן יושלמו אי פעם. לפי רישומי הצבא, ב-2022 היו 16 פיגועים של יהודים בערבים; ב-2023 היו 49, ארבעה מהם חמורים; ב-2024, עד סוף יוני, היו 38, תשעה מהם חמורים. הפשיעה הלאומנית הגיעה לשיא ב-2023: 1,045 אירועים. במחצית הראשונה של 2024 חלה ירידה (317 אירועים), אבל מוקדם לדעת אם היא מצביעה על מגמה.
בהסכם הקואליציוני העניק נתניהו לסמוטריץ', בנוסף לאוצר, תפקיד של שר במשרד הביטחון עם סמכויות נרחבות בניהול האזרחי בגדה. גלנט התנגד, אבל סמוטריץ' התעקש וניצח. בכל מה שנוגע ליהודים, ובשוליים גם לערבים, סמוטריץ' הפך למושל הגדה. הוא מעצב את עתידה וקובע מה מותר לעשות בה ומה אסור. יש לו תקציב ענק שמושקע בתוכנית שלו, כוח פוליטי וחזון משיחי. חוקי המדינה לא מעניינים אותו: הוא הרצל ובן-גוריון וכהנא של מדינת היהודים החדשה.
התפנית ההיסטורית הזאת מתורגמת לשטח: סיפור המאחז עוז ציון הוא דוגמה ומשל. מעשה בכמה פרחי מתנחלים שחשקה נפשם להקים מאחז על קרקע פלסטינית פרטית. המינהל האזרחי ביקש לפנות אותם: לקרקע יש בעלים, רשום בטאבו. זה החוק. הסמכות לאשר פינוי, שהייתה בעבר בידי שר הביטחון, הועברה לסמוטריץ', השר במשרד הביטחון. סמוטריץ' סירב לאשר.
גורם צבאי שוחח עם סמוטריץ' על מדיניותו. לדברי אותו גורם, סמוטריץ' אמר לו: אני לא מקבל את זה שאסור להתנחל על קרקע פלסטינית פרטית. עוז ציון לא נפלה. ואז קמה עוז ציון ב', שם הייתה אלימות קשה כלפי כוחות הביטחון. ראש המועצה האזורית בנימין, אפילו הוא, אמר שאיננו מתנגד לפינוי. במקרה הזה נתן סמוטריץ' אישור לפינוי. הכוחות המפנים התקבלו באבנים ובבקבוקי תבערה.
היה בצבא מי שחשב שמוטב היה למנות את סמוטריץ' לשר ביטחון על מלא: תפקידו היה מחייב אותו להתמודד עם ההשלכות המשפטיות והמדיניות של כל החלטה. ליברמן, בנט, תומכי ההתנחלויות, כיהנו במשרד הביטחון וגילו אחריות. חלוקת הסמכויות מאפשרת לסמוטריץ' להצית את האש. גלנט נקרא לכבות.
"סמוטריץ' הוא כמו הבת שלי", אמר גורם צבאי. "היא משתמשת בכרטיס האשראי שלי ומשאירה לי לשלם את החשבון".
אני לא בטוח שהרעיון לתת לסמוטריץ' את תפקיד שר הביטחון, מוצלח כל כך, אמרתי לו. תראה מה עושה בן גביר במשרד לביטחון לאומי.
ברשות הרשות
היחסים בין ראשי המתנחלים לצבא מורכבים: זה מתחיל תמיד במתק שפתיים, בחיבוק, ומתפתח לקמפיין של התקפות אישיות. ישראלי נהרג בפיגוע. אילו האלוף, האוגדונר, המח"ט, היו עושים את מה שדרשנו, הפיגוע לא היה קורה. נוכח פשעי שנאה של יהודים מסתייגים בדרשות בבתי כנסת, אבל לא מעיזים להיאבק בתופעה בגלוי. יוסי דגן, ראש מועצת שומרון והאיש החזק ביו"ש, מפחד מהפורעים, עובד אצלם, אומר גורם צבאי.
המדיניות הרשמית של הממשלה אומרת שעל הצבא לעבוד עם הרשות הפלסטינית. הרשות מתעמתת עם ארגוני הטרור בכל מקום שהיא יכולה. לא למעננו – למענה. באחרונה היא רושמת הצלחות בערים כמו שכם וטובאס; במחנות הפליטים בשומרון היא סופגת שורה של כישלונות.
שני הפלגים הכהניסטיים בממשלה קוראים למוטט את הרשות. סמוטריץ' ניסה לעשות זאת כשר אוצר וסירב להעביר לרשות את כספי המסים שלה. הוא התרצה במסגרת עסקה עם נתניהו שכללה הכשרת מאחזים. הוא איים שיפסיק את הקשרים של הרשות עם הבנקים בישראל. כשהבין את ההשלכות, נרתע ודחה את ההחלטה לרבעון הבא.
"אני לא מבין את סמוטריץ'", אמר לי גורם בצבא. "עד 6 באוקטובר יכולתי להבין את הדרישה שלו למוטט את הרשות. אבל המלחמה בעזה שינתה את המצב. הגורם היחיד שיאפשר לצה"ל להיכנס ולצאת מהרצועה, לירות ולסכל, הוא הרשות הפלסטינית. שום גורם אחר שיוצב שם – לא מצרים, לא מרוקו, לא מדינות אירופיות – לא ירשה לצה"ל לעשות בעזה מה שהוא עושה לילה-לילה בג'נין.
"זה לא הגיוני. זה משיחי".
