להקת הקילרז מארה"ב היא אחת המצליחות בעולם כבר 20 שנה, ובעיקר מאוד אהובה באנגליה. קל יותר למצוא אנגלי שלא יודע איך קוראים למלך מאשר מסיבת חתונה ו/או קריוקי בלי הלהיט הגדול שלהם, Mr. Brightside.
רצה הגורל, ואחת משש הופעות הענק של הקילרז ב-o2, הארנה הסגורה הכי מבוקשת בעיר, נפלה על חצי הגמר בין אנגליה להולנד. 20 אלף איש הספיקו לראות מחצית אחת בסלולרי לפני שהלהקה עלתה לבמה. היו כאלה שלא הפסיקו גם אחרי שהאורות נכבו והמופע התחיל. הסולן, ברנדון פלאוורס, בדרן בנשמתו כיאה לבן הגאה של אימפריית הניאונים שהיא לאס וגאס, ידע בדיוק מה קורה וגם התעניין אצל השורות הראשונות בתוצאה. כשאמרו לו שהתיקו נשמר, הוא השיב שינסה להפיג את החרדה.
אבל מה שקרה כעבור זמן קצר, הוא מסוג הדברים שבשבילם דרושה מדינה שחיה ונושמת את חלום ה"זה חוזר הביתה", להקה שמבינה לעומק את נפש המעריצים והמעריצות ואירוע פסיכי כמו שער בתוספת הזמן שמעלה את אנגליה לגמר: מיד לאחר השער, הופעה שהכרטיסים אליה עלו לא מעט כסף פשוט נעצרה. על המסך הענק בגב הלהקה הופיע לפתע השידור מהמשחק. פתאום הקילרז הם בקושי חימום לקראת שריקת הסיום. וכשזאת הגיעה והקהל השתולל, הלהקה ידעה מה היא צריכה לעשות: את Mr. Brightside כמובן. הקהל נכנס לאקסטזה משיחית. גם אם אנגליה תנצח את ספרד ותזכה לראשונה ביורו, ספק אם החגיגות ייראו ויישמעו כמו באותן דקות.
הפרט היחיד שאינו מושלם בסיפור המסע המייסר של אנגליה לגמר - והייסורים הם של קהל אוהבי המשחק כמובן - הוא שהמפסידה שלשום הייתה הולנד ולא גרמניה. אפשר רק לדמיין את הפסטיבל אם דווקא הנבחרת עליה גארי לינקר אמר את המשפט האגדי "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" הייתה זאת שחוטפת שער בתוספת הזמן, ועוד באליפות שהיא מארחת.
כמובן שאף אחד לא מתלונן על כך, וממילא העצבים האנגליים נמרטים באליפות הזאת עד תום. למעשה, נדמה כי לפחות עד שריקת הסיום של הגמר, אנגליה עוברת בבת אחת מקדחת קיטורים לאורגיה של תקווה. גארת' סאות'גייט, שתחרות ההשמצות נגדו כללה הפעם גם כמה מאנשי המקצוע הממלכתיים והמאופקים ביותר בממלכה, הצליח לדייק בטריטוריה שנחשבת לאחת החולשות שלו: החילופים שמשנים משחק ובמקרה זה גם מכריעים אותו. רגע לפני השער, הוצאתו של הארי קיין נראתה כמו מהלך אבסורדי לאור האפשרות הריאלית למדי שהמשחק יגיע לפנדלים, דבר שקיין נוטה להצטיין בו כפי שהוכח במחצית הראשונה. המחליף שלו, אולי ווטקינס, בסיוע מחליף אחר, קול פאלמר, דאגו שהתרחיש יישאר תרחיש.
אבל מה שיותר חשוב הוא שאנגליה קיבעה את עצמה תחת המאמן העקשן, שמעקר יהלומים כמו ג'וד בלינגהאם ופיל פודן, כנבחרת עם חסינות מנטלית חסרת תקדים עבור מדינה שסובלת מלא מעט תסביכי גדולה, ונוטה להוציא אותם בין השאר על ספורטאים מפורסמים שמרוויחים יותר מדי כסף. לא רק שאנגליה לא הפסידה בזמן החוקי ביורו מאז ההדחה מול איסלנד ב-2016, היא כבר שלושה משחקים ברצף חוזרת מפיגור ומבקיעה פעמיים עמוק בזמן פציעות, כולם בנוקאאוט. ספק אם זה מפצה על הפער הבלתי נסבל בין הכישרון ההתקפי שהצטבר בנבחרת לאיך שהוא בא לידי ביטוי תחת סאות'גייט, אבל בשלב זה של הטורניר - וגם של החיים - לאף אחד לא אכפת אם אנגליה תיקח את הגביע בזכות גול עצמי ובונקר מתקופת מלחמת העולם השנייה. בשיר כתוב ש"הכדורגל חוזר הביתה"; איש לא הבטיח שהוא יגיע לשם בלימוזינה מפוארת.
אפילו ביידן פירגן
אחרי שההעפלה לגמר הסתננה אפילו לפגישת הבכורה בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת בריטניה הנכנס בבית הלבן ("הכל בזכות ראש הממשלה", התבדח הנשיא ביידן, שאמנם מאבד כל מיני יכולות אבל לא את ההומור), האירוע יופיע גם מעל כל במה בסוף השבוע הקרוב, שכרגיל בתקופה הזאת של השנה יהיה עמוס מאוד. העובדה שהקיץ שוב דפק ברז תפנה מקום לקרנבל של דגלים, שירה ויותר מדי בירה. כל אמן בינלאומי (אצל המקומיים זה מובן מאליו) יזכיר את המשחק, ואלה שמופיעים באירועי ענק ביום ראשון בערב יודעים שהקהל יקפיד להציץ בטלפון ולקוות שתהיה קליטה. השאלה היא אם תהיה לאותם כוכבים סיבה לנהוג בחוכמה כמו הקילרז, לזכור שבשנייה הזאת הם לא הסיפור ובכך לזכות ברגע שלא הם ולא הקהל ישכחו.
אבל כל אנגלי ואנגליה ששרים עכשיו בגרון ניחר את ההמנון הלאומי (והכוונה היא מן הסתם לא ל"אלוהים נצור את המלך") יודע שכמו שספרד נראית, יש יותר סיכוי שהמוזיקה תהיה שם על מנת לאחות את הלב שכבר רגיל להאמין שהכדורגל חוזר הביתה ואז מתנפץ לעשרות מיליוני רסיסים.
