השיפור המינורי שהציגה אנגליה מול הולנד מונע את מיתוגו של גמר היורו באופן דומה למפגש של ספרד עם צרפת, כהתנגשות בין אור בוהק לחושך מוחלט. אף אחת לא יכולה להיות יפה ואידיאית כמו ספרד, אבל מסתבר שגם אף אחת לא יכולה להיות אפלה ומדכאת כמו צרפת. כמה דקות טובות של אנגליה מספיקות כדי להבדיל אותה מהנבחרת של דידייה דשאן. אנגליה ניתנת לצפייה. אולי רק בעזרת משקפיים ובליווי משככי כאבים, אבל הדבר אפשרי.
עובדת הימצאותן של ספרד ואנגליה באותו מעמד, למרות ההבדלים האסתטיים הבולטים ביניהן לאורך הטורניר, מעלה לדיון איזו משמעות יש לתו התקן הגבוה הזה מלכתחילה. אנגליה, זה ברור, מצליחה למרות שהיא לא מה שניתן לכנות בפשטנות "טובה". זה לא מפריע לה. אדרבה, הפער בין השורה התחתונה שלה (מנצחת) לכל השורות שקדמו לה (מתחת לכל ביקורת) מייצר עבורה מקור גאווה חדש, שונה כל כך מהאתוס האנגלי המסורתי. שנים טפלו על האנגלים שהם לוזרים, שאין בור שהם לא מסוגלים ליפול לתוכו. אבל אם ב-2024 הם מגיעים רחוק למרות שלאורך כל המשחקים שלהם לא מפוזרים שום רמזים לכך שינצחו בסופו של דבר, אזי הם בהכרח מחזיקים בווינריות חמקמקה, שלא לומר הגורל נושב במפרשים שלהם.
קל הרבה יותר להסביר כיצד ספרד הגיעה לאן שהגיעה. רודרי, לאמין ימאל, תכליתיות כתחליף להתפלספות הנצחית עם הכדור. קשה הרבה יותר לעשות זאת במקרה של אנגליה. בניסיון ליישב את האנומליה האנגלית, צריך בהכרח לפנות אל מה שנסתר. לספרד יש את מה שגלוי. לאנגליה, אם יש משהו, הוא בלתי מוחשי. אולי קור רוח. אולי תחושת ייעוד. אולי מקריות בלבד. זה הפגם של הכדורגל וזה גם היופי שלו: רבות הדרכים להצליח בו, והוא משאיר פתחים רבים לעבור דרכם. אפשר לנצח כמו ספרד, ואפשר לנצח כמו אנגליה. בכדורסל זה היה בלתי אפשרי.
ועדיין, זה כבר קרה בעבר. רק ביורו הקודם, אפשר היה להלל את אנגליה באותו האופן כשהגיעה לגמר מול איטליה - שהיא אולי לא למדה "לשחק", אבל היא בהחלט למדה "לנצח". עד שהיא הפסידה. וכאן אולי מופיע ההבדל היחיד בין מי שמשחקת טוב למי שמנצחת בדרך לא דרך - במקרה של האחרונה, הניצחון הוא באמת הכל. בלעדיו, אין לה כלום. לכן, עוד יותר מספרד, הגמר הוא שעתה הגדולה של אנגליה. ספרד תיוותר עם משהו גם אם תפסיד. אנגליה תישאר בלי כלום אם לא תיקח את הגביע. אבל אם היא תניף - או-הו, אם היא תניף.
זה הפגם של הכדורגל וזה גם היופי שלו: רבות הדרכים להצליח בו, והוא משאיר פתחים רבים לעבור דרכם. אפשר לנצח כמו ספרד, ואפשר לנצח כמו אנגליה