לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, אומר קהלת. אז הנה סוף-סוף, באיחור של טורניר כמעט שלם, ועוד 58 שנה, הגיעו הזמן והעת, תחת השמיים, ותחת היורו הנכבד שלפנינו, לאנגליה. אחרת, אלף סליחות, לא ברור מה היא עוד עושה פה. חייבת להיות סיבה, אם לא מקצועית, אז מהמחוזות המיסטיים, למה נבחרת שסך דקות הכדורגל הראויות שלה ביורו מסתכמות במחצית ורבע - נקלעה עד הלום, עד הגמר.
משונה להגיד את זה על קבוצת גמר, אבל אנגליה לא באירוע. פיל פודן 10 אחוזים באירוע, הארי קיין 25 אחוז, ג'וד בלינגהאם 40 אחוז, סאות'גייט 45 אחוז. ובכלל, חוץ מהמחצית הראשונה נגד הולנד, היא לא ממש הציגה עליונות של נבחרת גדולה על אף יריבה. הכל פוקס, דרדלה.
ספרד, לעומתה, באירוע על מלא. היא מחצה את כל מי שנקלע לפריים שלה. ובניגוד לאנגליה, שהגיעה לאליפות עם אגף אחד, לה יש שניים - באחד מהם לאמין ימאל.
ובכל זאת, למרות הנחיתות, לנבחרת שלושת האריות קרה בטורניר הזה מה שקורה לנבחרות שצולעות, מסתבכות, מגמגמות - ובכל זאת מתקדמות. הן נעשות חכמות כמו הדרך שהן עוברות. הן נעשות הדרך. והדרך של אנגליה היא של ייסורים. בין בורות, דרמות וטעויות. בין היחלצות בדקה ה-95, לפנדלים, להסתבכויות מול הקטנות. למסע כזה יש אפקט מצטבר. הוא יוצר ביטחון. אמונה. הופך קבוצה ליחידה לוחמת. מכשיר אותה למתח ולחוקיות של גמר. כמו יוון של 2004, שזכתה ביורו אחרי מסע תלאות, פחות אחרי מסע יכולות.
ועוד משהו: המזל, כמו הירח, משקיף מעל המחנה האנגלי. מאיר פנים. כשמאמן שמרן, מקומם, עושה חילופים מנצחים - ברבים - כנראה יש פה נבחרת עם השגחה. כנראה שבשלה העת, מאז 1966, להסרת הקללה.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, אומר קהלת. אז יאללה אנגליה, עת לקחת את ולחפור שוחות מסביב לרחבת החמש ולרחבת ה-16. עת למנוע מהילד ריקודים. עת להניע משני האגפים. עת להחזיר את הכדורגל הביתה, לאנגלים.
הדרך של אנגליה היא של ייסורים. בין בורות, דרמות וטעויות. למסע כזה יש אפקט מצטבר. הוא יוצר ביטחון. אמונה
