דקות אחרי שעלה לגמר ווימבלדון, ניגש הטניסאי הספרדי קרלוס אלקראס לראיון המסורתי הקצר של המנצח על הדשא. לקראת הסיום הוא זרק משפט על כך ש"יום ראשון הולך להיות יום טוב לעם הספרדי", והתכוון לגמר הכפול - ווימבלדון בהשתתפותו וגמר היורו בכדורגל שבו תשחק ספרד מול אנגליה. הרחש שעלה מיציעי המגרש המרכזי הבהיר מה חושב הקהל הבריטי על האמירה, ואלקראס מיהר לתקן בחיוך: "לא אמרתי מי ינצח".
אז אני אוֹמָר: אם ספרד לא תנצח זו תהיה מכה, אכזבה עצומה, הפסד לכל אוהבי הכדורגל היפה שמביא קהל למגרשים. לא צריך להיות ספרדי או אוהד לה רוחה כדי לרצות שמוראטה יניף את הגביע. מספיק לראות את המשחקים שהביאונו עד הלום. בצד אחד נבחרת שעולה מבית המוות עם 100 אחוזי הצלחה, כובשת הכי הרבה (13), משחקת התקפי, לא נבהלת מפיגור מול סגנית אלופת העולם, עם סגל שלא מעוטר בסופרסטארים נוצצים מדי אבל עם כוכב בן 17 שמשחק בביטחון וברק של הגדולים באמת. ובצד השני? נו, אנגליה. נבחרת של סאות'גייט, ים שמות אבל חוצבת גולים בקושי, בכוח, במזל, עולה שלבים תוך כדי סבל וייסורים, שלה ושל הצופים. תחסכו ממני את הרומנטיקה והדיבורים על אופי וחילופים גאוניים של סאות'גייט, יש גבול לניתוחים המלומדים שהאוזניים שלי מסוגלות לשמוע מהכת האנגלופילית. אני רוצה לראות כדורגל ומזה ספרד נתנה יותר מכל הנבחרת האחרות.
בכלל, אתה מסתכל על לאמין ימאל, ניקו וויליאמס וגם דני אולמו מתרוצצים בחלק הקדמי של נבחרת ספרד ואתה מרגיש את חדוות הנעורים של כדורגלנים שאוהבים את המשחק ונהנים ממנו. ואיכשהו מצליח המאמן לואיס דה לה פואנטה שזה לא יבוא על חשבון הטקטיקה והמחויבות (חפשו את הקטע מחצי הגמר שבו ימאל מזנק בשתי ידיים על שחקן צרפתי ומקריב כרטיס צהוב).
כמו אלקראס מפסקת הפתיחה, נבחרת הכדורגל הספרדית מביאה גם איכות וכישרון וגם שמחת חיים והתלהבות מידבקת. עכשיו רק תנו לי ניצחון ספרדי כפול ואפשר להתכונן בשקט לאולימפיאדה.
