כשנודע דבר ניסיון החיסול, תהה בדאגה כל מי שיש לו לב ודופק אם דף לא היה מוקף, חלילה, בחטופים. נראה שלא. אבל הודעות ההרגעה בעניין אינן מתקבלות עוד באותו אמון שחשנו עד 7 באוקטובר. נוהל חניבעל חי וקיים בקרבנו, ואם צריך היה הוכחה לכך, בא תחקיר בארי ונמנע מלעסוק בציווי הנוקב ביותר הנוגע לליבת האתוס הצה"לי: פקודה לירות פגז טנק לעבר בית, שבאופן ודאי נמצאים בו בני ערובה חיים, היא בלתי חוקית בעליל, דגל שחור מתנוסס מעליה ויש לסרב לה. חמור מכך, אחרי קריאת התחקיר, מתקבל הרושם שזה מותר. אז מה הפלא שהלב מחסיר פעימה שעה שאצלנו מתפארים בחיסול.
תחקיר בארי הוא ראיה לצורך הבהול להקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה לאסון 7 באוקטובר, משום שהוא עדות למה שקורה כשגוף חוקר את עצמו: בזהירות, תוך מאמץ עילאי להשאיר את הנחקרים יבשים, אף שהתנהלותם מחרידה ותוצאותיה הרות אסון. "הפקרנו את בארי," היא הודאה כללית וסתמית, גם אם היא מידמה להיות נוקבת ואמיצה. היא מותירה את הכישלון יתום. נתניהו, שמונע בגופו הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ויודע למה, היה מחבק בשתי ידיים דוח כזה על תפקודו ועל אחריותו, והופך את הדוח לקמפיין ניצחון.
זה תחקיר טכנוקרטי, שריבויים הטרחני של הפרטים הטכניים בו מייצר מצג שווא של רצינות. בפועל זו מלאכת מחשבת של כסת"ח. ה"עובדות" בו הן הנחות סתמיות שמיטיבות עם הנבדקים. בחקר האירועים בבית של פסי והרג 13 בני הערובה בו, אירוע שמגלם בתוכו את תמצית הכשלים המבצעיים והמוסריים בבארי בפרט וב-7 באוקטובר בכלל, מוענק למפקדיו, ובראשם תא"ל ברק חירם, פטור גורף מאחריות. הקביעה שכל בני הערובה נרצחו בידי מחבלים, ולא מהירי החוזר ונשנה של הטנק לעבר הבית וסביבתו, משאירה בפה טעם מר של שקר. זו תוצאה מהונדסת של הסתברויות, אזימוטים, חישובי מניפת הרסס, ועוד שפע של ג'יבריש טכני נטול יסוד פורנזי.
עמרי שפרוני, שאיבד בבית של פסי שלושה מבני משפחתו, כתב ביום שישי בעיתון זה: "מרוב עצים לא רואים את היער". הוא כל כך צודק. אני מכירה את עמרי שנים רבות. הוא איש שרואה את הטוב שבאדם, חכם וישר דרך. רק את האמת על מה שקרה לאהוביו ולחבריו הוא מבקש, ואת הידיעה שזוועה כזאת לא תישנה. הוא, ויתר ניצולי בארי, לא זכו לקבל זאת.
ככה לא נראה תחקיר על אירוע נורא, שדה קטל ואימה אזרחי, שיירשם לדיראון עולם. זה מזכיר יותר פרקטיקה פוליטית אופיינית שפגשתי לא פעם. כשמבקשים לטרפד או למסמס משהו מקימים ועדה. הוועדה תשמע, תקרא ותצפה באין סוף עדויות, תיעודים, התכתבויות. תבחן זוויות. מקץ זמן ארוך תוציא דוח מפורט שבקצהו כלום. בראשה מעמידים אדם נעים סבר ובעל חזות אמינה, ממש כמו אלוף במיל' מיקי אדלשטיין. הוא יעשה עבודת נמלים, אבל בסוף יישאר נאמן למערכת שלו, ויוציא מתחת ידיו דוח ממוסך. בלי אשמים, בלי אחראים, בלי המלצה לצעדים פיקודיים.
חבר בארי אמר לי שברק חירם מרחף כמו רוח רפאים מעל התחקיר הזה. בכיר מכדי שפרט כזה או אחר ידבק בו, מוגן בלובי תוקפני. בראיונות שנתן סיפר במו פיו כי הוא עצמו אישר ירי של פגזי טנק לעבר הבית של פסי, גם במחיר פגיעה בבני ערובה, "כדי לסיים את האירוע". אין לכך זכר בדוח. האם עומת בכלל עם גרסאותיו המשתנות? מדוע אין זכר לוויכוח שניטש בינו לבין הימ"מ כשנתן את ההוראה? הרבה "אין" יש בתחקיר. אבל האין הקשה מכל הוא היעדרן של אמירות ערכיות, נוקבות וחדות, שיהיו נר לרגליהם של מפקדים בעתיד.
התחקיר נמנע מלעסוק בציווי הנוקב ביותר הנוגע לליבת האתוס הצה”לי: פקודה לירות פגז טנק לעבר בית, שיש בו בני ערובה חיים, היא בלתי חוקית בעליל
