היו ימים שבהם ההיסטוריה הרגיעה אותי. כשנחשפתי לעוולות שעושיהן ניצחו את קורבנותיהן מצאתי בה מקור כוח להמשיך ולהיאבק למען האחרונים. נכון, בעל ההון העושק ניצח בשלב זה את העובדים השקופים, אבל במבחן הזמן מעשיו יזכו אותו בקלון, בדיוק כפי שנעשה לסוחרי העבדים (שזכו בזמנם לכבוד ויקר חברתיים כ"אנשי עסקים מצליחים", שעושים חסד מוסרי עם העבדים בכך שגואלים אותם מחייהם הרעים) או לבני המעמדות הגבוהים בצרפת שלפני המהפכה (שהיו משוכנעים שבלעדיהם צרפת תלך לאבדון).
המלחמה הנוכחית והעקרה בחזקים תספק ראיות למשפט ההיסטוריה ובו הם יפסידו. המנצחים אולי כותבים את הטיוטות הראשונות של ההיסטוריה, אבל אם נציב מנגד נוסח חלופי וממוסמך היטב - הוא יביס אותן. מוטב לצ'רצ'ילים שחושבים שההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיהם מפני שהם אלה שכתבו אותה לגלות צניעות. בבית הדין של ההיסטוריה הם לא יעמדו לבדם. גם מה שאנחנו נספק יוצג שם, ובניגוד להווה - שם לא תהא להם שום עדיפות על פנינו.
עדיין אני מאמין בכך, אבל כוחה המרגיע של ההיסטוריה איבד חלק מהשפעתו המיטיבה עליי. בסופו של יום מה שחשוב הוא ההווה המיוסר של הקורבנות, ואם סבלם רק מתגבר בשל עוצמת בעלי הכוח בחברה - אזי הנחמה שמעניקה ההיסטוריה אינה מספיקה. נחמד לדעת שהגנרלים שהקריבו את חיי חייליהם יזכו לבוז בהמשך, אבל זה לא יעזור ליתומים ולאלמנות שחייהם קרסו.
בניגוד אליי, ראש הממשלה נתניהו הוא מאמין אדוק במבחן ההיסטוריה ולא רק בשל אביו. אני יכול להעיד על כך משיחות שניהלנו בעבר. הוא באמת משוכנע שבניגוד למלעיזיו בהווה, ההיסטוריה תוכיח את צדקתו. משום כך מטרידה עוד יותר חשיפת מכתבו של מזכירו הצבאי לשעבר אלוף אבי גיל על ידי נדב איל בעיתון זה, ובו מדווח גיל על חשדות שגורמים בלשכת רה"מ ניסו "להתעסק" עם תמלולי שיחות ודיונים בין ראש הממשלה לגורמי ביטחון. העובדה שיש בלשכה הרמה אנשים שעסקו בכך בזמן מלחמה - מדאיגה מאוד.
היא מדאיגה מעבר לרמה הפלילית הברורה מאליה, ומעבר לעובדה שבכך עוסקת הלשכה שאנשיה אמורים להתמקד בניצחון במלחמת הקיום שאנו מצויים בה, לרבות השבת החטופים והמפונים לבתיהם. הדאגה נובעת גם מכך שה"התעסקות" הזו מלמדת שיש בלשכה מי שסבורים שנעשו טעויות חמורות בתקופה קריטית זו. אחרת מי יסתכן בעבירה פלילית כדי למחקן. זה מלמד גם על אובדן דרך. כך לא נוהג מי שמשוכנע שמצפנו מכויל, שידיו יציבות דיין על ההגה, ושהוא מסוגל לנווט את ספינתנו לחוף מבטחים.
משום שהפרוטוקולים ייפתחו רק בעוד שנים רבות, ה"התעסקות" בהם מעלה חשש שמי שמוביל אותנו (או מי מסביבתו) חושש שההיסטוריה תשפוט אותו לחומרה. מאחר שזה אותו אדם שממשיך להנהיג אותנו, זה חייב להדאיג גם את מי שעדיין מאמין (כמוני) שאת ההיסטוריה כותבים לא רק מלכי תבאי אלא גם העבדים שסחבו לשם את גושי הסלע.