חוף הסירה (צפונית לשמורת טבע חוף דור הבונים)
המצולם: מאיר פרי (57) מהיישוב נופית, נשוי לגלית ואב לשלושה בנים: אלון (17) ויובל (30) בצילום, ותומר (25). מאיר מתווך נדל"ן ושותף עם אחיו במשרד רז נכסים בחיפה.
זולה. "זה כמו אוהל אברהם אבינו. המשפחה מצטרפת אליי ללילה פה ושם, אבל אשתי פחות אוהבת את התנאים בחוף, אז היא באה לחצאי ימים וישנה בבית. זו דרך אידיאלית לברוח מהבלגן ומהחדשות. אנחנו מקימים את הזולה הזאת כבר ארבע שנים, כל פעם לשבוע - שבועיים בקיץ, מאז תקופת הקורונה. החוף הזה הפך לשכונת זולות זמניות בקיץ, כי הוא אולי החוף היחיד שמותר להקים בו אוהלים לתקופה ארוכה. יש כמה מגבלות: גודל הזולה, המרחק מהים, אסור להכניס רהיטי קבע כמו כורסאות ומיטות, אסור להבעיר מדורות, אסור להביא גנרטורים או להפעיל מוזיקה חזקה. סך הכל האנשים כאן אחראים ומכבדים אחד את השני והאווירה טובה, צעירה. כל יום מגיעים פקחים וסיירת זבל של המועצה המקומית. החלק הזה של החוף, הדרומי, קרוב לשביל גישה, אז יש תנועה של מבקרים מתחלפים. ככל שהולכים יותר צפונה, לכיוון נווה ים, תמצא אנשים שנשארים לכמה חודשים, שמקימים זולות מושקעות.
7 באוקטובר. "השנה הזולה בחוף תהיה במקום נסיעה לחו"ל. יש לי שני בנים במילואים ואתה לא יכול לבלות בחו"ל במצב כזה. שניהם קרביים, תומר חובש קרבי ויובל לוחם בנחל. ב-6 באוקטובר, חגגנו את האירוסין של יובל לחברה שלו. אלון ותומר הלכו לצלם אותם, קרוב לכאן בחוף הבונים, ובאותו הערב תומר ירד למסיבת הנובה עם 13 חברים. בסביבות שמונה בשבת בבוקר התעוררתי מטלפון מתומר. זו הייתה השיחה הראשונה ממנו כי עד אז הם היו במנוּסה. 'אבא, תבוא לחלץ אותי! אנחנו בבלגן, אנחנו מתחבאים בין השוּחות. יש מעלינו יריות'. התלבשתי ונסעתי במהירות לנקודה שהוא שלח לי, למקום שהם התחבאו בו בחממות של קיבוץ רעים. הייתי עם נשק, ונתנו לי לעבור את כל המחסומים בדרך. אני לא קרבי, אבל כשהבן שלך בסכנה, אתה נהיה קרבי באופן אוטומטי. בדרך הוא עידכן שלא להגיע לרעים כי שמעו את המחבלים מתקרבים, אז עצרתי וחיכיתי בזמן שהם רצו למקום אחר. המזל שכל החבר'ה שלו קרביים, והם ניווטו בחוכמה עם הגוגל מאפס. זה הציל אותם. הם התחלקו לקבוצות, וקבעו להיפגש במושב פטיש. בסוף הגעתי לפטיש בדיוק כשהוא הגיע, דחסנו את כולם לרכב ונסענו הביתה. למחרת, ביום ראשון, גייסו אותו לשרת בשטחים ויובל נשלח לשרת בגבול הצפון. בהמשך, תומר נשלח לעזה, ועבר שם חודשיים לא פשוטים. שניהם עדיין משרתים לסירוגין, כי אין מספיק חיילים. דווקא החילוץ מהנובה הפחיד אותי פחות מהדאגות להם בתקופות המילואים".
התנתקות. "בבית אני מתעורר בשש, אבל כאן, הרעש של הגלים והבריזה של הבוקר מרגיעים ואני מתעורר רק בסביבות תשע. אז דופקים טבילה בים, מכינים קפה של הבוקר ומסדרים את המקום – לטאטא חול, לסדר את המחצלות, למתוח חבלים ולסדר את המזרנים לכיוון השקיעה. עושים רשימה של מה שחסר ומביאים מאחד הכפרים באזור, וזהו. בהמשך היום מקשיבים למוזיקה, קוראים ספר, האוויר נקי ויש ים כחול בעיניים. זה דורש עבודה עצמית להיות מסוגל להתנתק מהשגרה ולעבור לקצב אחר, אבל אני לא מנותק לגמרי ממה שקורה בחוץ, אני עונה לטלפונים ומתעדכן בחדשות. יש לי הרבה חברים באזור הצפון המטווח, וזה מתקרב כל הזמן לאזור שלנו בגליל התחתון. כרגע אלון נמצא איתי, בחופשת קיץ מהתיכון, יובל כאן בחופש מהמילואים, ותומר כרגע משרת. כשהילדים שלי נמצאים על ידי, ואני יודע שהם בריאים, אז יותר קל להתנתק. יש כאן זמן להרבה שיחות, ביני והבנים, וגם בין האחים עצמם, מה שלא קורה כל כך ביומיום. זה לא רק עניין של זמן ביחד, זה הפתיחות שקוראת כשאתה לא סגור באינטנסיביות של השגרה".
