בצמוד לקיר באחד משני החדרים אשר בבית שפרירי, הבית שבנו סבא וסבתא של נעמי שמר בקבוצת כנרת, ניצב הפסנתר הישן של המלחינה והמשוררת המחוננת זוכת פרס ישראל. חלק מקלידיו של הפסנתר כבר חבוטי שנים, הם התקלפו מהציפוי הלבן המבהיק ונראים כמו אצבעות עץ שאוכלו על ידי שיני הזמן. אני ניגשת אליו בחרדת קודש ושואלת את איריס מורן, מנהלת הבית, האם מותר לגעת. בכל זאת, זהו הכלי שבבטנו אצורים מיטב נכסי צאן הברזל של הזמר העברי. מעל לפסנתר, מצד שמאל, נחבאת כמעט, אחת מתמונות השחור-לבן האיקוניות של גאונת המלודיות מהעמק, כשהיא ישובה לצידו בתנועה אלכסונית, לבושה בשמלת הדפס ארוכה ובכפות רגליים יחפות.
“אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב
אוליהוא צריף קטן, אולי מגדל שנהב
דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו –
יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב”.
הבית הפשוט הזה, על הזיכרונות שנצורים בו מחיי היצירה והיומיום של מי ששיריה מלווים את פסקול חיינו, הוא אחת הנקודות בסיור אל תחנות חייה בעמק הירדן. העמק שבו נולדה וגדלה נעמי שמר, ושעל ומתוך נופיו החזקים והבראשיתיים כתבה.
את הסיור המזמר "לטיול יצאנו" מעביר המדריך גיל ברנר, לציון 20 שנה לפטירתה של שמר. ברנר, שמחובר בנפשו לסיפורי הראשונים של העמק, ומכיר אותו היטב, משמיע את שיריה של שמר במקומות ובאתרים שבהשראתם ושעליהם נכתבו. וכך, בשעות הערב המוקדמות, אז חום הקיץ מכה במתינות יחסית, מעביר אותנו ברנר ב"חורשת האקליפטוס", ו"במשעול בלב שדות", בבית הדואר שממנו יצא בכל בוקר האוטו האדום, ובחיפוש אחר "בית חלומותיי אשר בראש גבעה" – עד שאנחנו למדים ממורן שמדובר ככל הנראה בבית שמסמל את הבית הגדול – בית קבוצת כנרת, ואת הבתים כולם, שהם לא חומר אלא... לב.
את בית שפרירי הקימו סבא וסבתא של נעמי, יונה וחנה שפרירי (שוקסטליסקי), לאחר שבשנת 1935 ביקשו להצטרף לקבוצת כנרת ולגור בקרבת ילדיהם ונכדיהם. אסיפת הקיבוץ אישרה את פנייתם, אולם לא הייתה דירה פנויה עבורם. הם ביקשו מהקיבוץ להקצות להם שטח לבנות עליו את ביתם, בעזרת כסף פרטי שהביאו מאירופה, והבטיחו שכאשר ילכו לעולמם – יעבור הבית לרשות הקיבוץ. ואכן, ביתם הוקם בסמוך לשלושת הבתים הראשונים שבקבוצת כנרת – על הגבעה – אותה גבעה ואותם בתים שמוזכרים בשיר "חורשת האקליפטוס" שגם בה נבקר עוד מעט. ובסמוך לשלושת הבתים, גם בית הספר היסודי כנרת על שם נעמי שמר. "לאחר פטירתם, עברו לגור כאן הוריה של נעמי שמר – רבקה ומאיר ספיר, ובצוואתה ביקשה רבקה שהבית יהיה לבית מוזיקה שיושמעו בו מנגינות וצלילים", אומרת מורן, ואני רואה בכך גם אישור מגבוה להקיש על הקלידים, ומעבירה אצבעות נרגשות על הפסנתר המיתולוגי, שהגיע לקבוצת כנרת עבור הילדה המוכשרת, נעמי.
הדואר האדום
מאז מותה של שמר, לפני 20 שנה, הבית ממלא באופן חלקי את ייעודו – נשמעים בו צלילים ומנגינות במסגרת שיעורים פרטניים וחזרות לקראת אירועים, ובנוסף הוא משמש כבית מבקרים לזכרה של שמר. מרגש להסתובב בין החדרים הצנועים, להתרשם מהרהיטים מפעם, ולהביט מקרוב במכתבים בכתב ידה העגול והלבבי, שחתומים בפרח המצויר המזוהה עימה (כל מי שניגן בפסנתר בילדותו מתוך ספרי התווים שלה, זוכר את הפרח הזה), לקרוא את הפתקים שכתבה לאחותה רותיק ולילדי כנרת, לראות את התקליטורים הראשונים שבהם נוגנו שיריה, וכן לקרוא את שירי הילדים הראשונים שכתבה בחייה, עדיין כנעמי ספיר. ניתן להגיע לכאן לסיור בתיאום מראש, להלך בתוך שיריה, לגעת במקורות ההשראה שהשפיעו על נעמי, לשמוע על קורות המשפחה, על החיים בבית הדרומי המשקיף אל הכנרת, ועל התהוות הקבוצה בראשית ימיה (לפרטים: איריס מורן, 050-5655438).
ולפני שאנחנו יוצאים מהבית אל תחנות נוספות בחייה ובשיריה של שמר, למורן יש גם בשורה משמחת עבורנו – בשנים הקרובות עתיד לקום כאן בית נעמי שמר, שאישור רשמי להקמתו כפרויקט לאומי כבר התקבל.
ורגע לפני שנעזוב את הקיבוץ, איך אפשר בלי לקפוץ לתת מבט בבית הדואר המקורי של כנרת, שחלונותיו עדיין אדומים ובהשראתו נכתב שיר הפעוטות "הדואר בא היום". כן, אותו אוטו אדום שהיה מביא מכתב עם בול, בימים שבהם עוד כתבנו ושלחנו בדואר מכתבים ארוכי יריעה, ולא רשמנו הודעות קצרות בווטסאפ. ואם אתם כאן ביום שבו פתוח גם הפטיסרי ובית הקפה הסמוך והמשובח "זוזה" – אל תוותרו עליו.
חורשת האקליפטוס
"כשאמא באה הנה יפה וצעירה
אז אבא על גבעה בנה לה בית
חלפו האביבים, חצי מאה עברה
ותלתלים הפכו שיבה בינתיים..."
מבית שפרירי נוסעים חזרה בכביש הגישה לכנרת לכיוון כביש טבריה-צמח, וממש מצד שמאל נטועה חורשת האקליפטוס הוותיקה – שמככבת בשיר של שמר. חונים באתר הירדנית מול החורשה מצידו השני של כביש הגישה, חוצים את הכביש והולכים בשביל המסומן כחלק משביל ישראל בכחול-לבן, היישר אל המקום שאליו באה אמא, יפה וצעירה. צלילי השיר היפה בוקעים ושוטפים את החורשה, שניטעה בשנת 1915 או בסמוך לכך – הדעות על התאריך המדויק חלוקות. כאן ניתן לראות את האקליפטוסים גדולי הממדים שבחום העמק הירדני הטיפוסי אפשר להבין כמה הם הצלו והצילו את תושבי הקיבוצים שהיו צריכים לנוע בין היישובים וזכו לחלקת צל. אבל לא רק צל – בצד השני של דרך הגישה לחורשה, יש זרימה רכה של מים, ממש לצד אתר הטבילה הנוצרי ירדנית, ועל שכיית החמדה הצוננת הזו הזה כתבה שמר בשיר:
"בשביל הנה יורדת עדת התינוקות
הם בירדן ישכשכו רגליים
גדלו הילדים וכבר למדו לשחות
ובני הנעורים חותרים בשניים ..."
וגיל מסביר שהפעוטות והילדים הקטנים שיכשכו שם, במקום בטוח בלי גלים וסכנת סחף, בעוד בגיל הנעורים קפצו כבר לכנרת. "לרגע דימיתי כי פינה זו בעמק הירדן שבה זכיתי להיוולד היא היחידה שנוצרו בה דברים אמיתיים, שיש להם התחלה, המשך ומשמעות: הראשונים נטעו חורשה – החורשה הייתה לשיר – השיר חוזר אל הנוטעים – והתנועה נמשכת"', אמרה שמר כל כך יפה, על השיר האלמותי שכתבה ושמבצעות שתי הזמרות האדירות מצוות הווי הנחל – צילה דגן ואופירה גלוסקא, ושאחד מבתיו מתאר כך:
"מעבר לירדן רעמו התותחים
והשלום חזר בסוף הקיץ
וכל התינוקות היו לאנשים
ושוב על הגבעה הקימו בית..."
ואין ספק שאנחנו מחויבים דווקא היום לשאוב מהמילים הללו שלה קורטוב של עידוד ונחמה – בהמתנה לשובם של החטופים והדממת רעמי התותחים.
ידה בתוך ידו
בלב חורשת האקליפטוס תגלו את בית המוטור שהוקם בתחילת המאה הקודמת, ובו המשאבה הראשונה ששאבה מים עבור החקלאות של הקבוצה. שביל גישה יוביל אתכם לשיר נוסף של שמר: ליל אמש
“כל הכוכבים דולקים הלילה כאן
ובדשא שרה ממטרה
הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם
בין הפרדסים והשדרה
במשעול בלב שדות
זוג פוסע לבדו
וידה בתוך ידו
לברכת שלום..."
מנגן הרמקול ואני שוב מתחילה לדמוע. מאז 7 באוקטובר לאנשים רבים, ואני ביניהם, קשה לשמוע מוזיקה עברית בלי שהטריגרים יפעילו את ממטרת הרגש.
היום האדמה כאן משוויצה במטעי התמרים הזקופים והיפהפיים שופעי הפרי שמתנוססים עליה, אבל כשנעמי שמר הייתה ילדה ונערה, היו כאן רק שדות רחבי ידיים ואופק, ובהם עברו בדרך שהובילה פעם אל מה שהיו בריכות הדגים של כנרת ואליהן, בלב שדות, נהגו הצעירים של העמק להגיע כדי לדוג קצת רומנטיקה.
"כל הכוכבים נושרים אל הביצות
טובעים בערפל כבד
הוא והיא שומעים פעמוני חצות
וליבם עונה להם כהד..."
גם אנחנו עוברים עכשיו במשעול בלב שדות, כלומר במה שהיו שדות, ומתפעלים שוב מיכולתן של המילים השמריות לאצור רגשות ושנים רחוקות, חולפים על פני קברה של בובה – הפרדה המיתולוגית של קבוצת כנרת, ומגיעים אל שטח פראי שבו צומחת בצפיפות מושבת קנים פרועה, ומתקיים בו גן עדן לחובבי ציפורים, שמגיעים לפה על משקפותיהם וסקרנותם. "במשעול בלב שדות, זה ממש כאן", מתרגש גיל המדריך, ואנחנו נושמים את הריח הירוק של האקליפטוסים ושל הקנים, של בריכות הזמן והמלוח על המים – וכן מסתבר שלמלוח יש ריח, שעולה בעיקר בלילה מבין המשעולים.
מכאן אנחנו יוצאים בחזרה לכביש צמח-טבריה, בדרך אפשר להביט אל ההר שמעל לקבוצת כנרת ולראות את המחצבה הגדולה שמוזכרת בשיר סימני דרך.
גיל מספר לנו שזוהי המחצבה שבה עבד אביה של נעמי שמר – שעל עבודתו זו כתבה את "שירו של אבא", שמתחיל בשורה "אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש...".
בשיר סימני דרך שמר מזכירה את כל סימני הדרך שניתן להבחין בהם כאשר מגיעים לקבוצת כנרת, והם שסימנו את הדרך הביתה.
"מי זוכר ומי יודע
את הדרך אל ביתי
מי אשר קולי שומע
הוא יבוא הביתה איתי...
אם שכחתי את הדרך
המוכרת משנים
פה ושם בצד הדרך
נשארו לי סימנים...
מחצבה בצד הדרך
ועליה צל אילן
ובאר אחת או שתיים
לי לאות ולסימן..."
מהרכס שבו נמצאת המחצבה, ושבראשו קיבוץ אלומות, ניתן לחבק במבט את כל נוף העמק והכנרת, שבעיבורו הכביש הידוע כ-767 העולה מהעמק לפוריה ומתפתל בין הנופים המרגשים, עד אלומות. אלומות היא נקודה מצוינת לעלות אליה ביום עם ראות טובה ולהביט סביב – ניתן להבחין בתילים של רמת הגולן, על כף ידכם מעורסלת הכנרת מצפת שמעליה ועד צמח שלרגליה, ולהציץ דרומה לעמק הירדן בואכה עמק המעיינות, כשממערב הר תבור. תנשמו עמוק מול תמונה פנורמית מרהיבה ומפעימה של חבל הארץ היפהפה הזה שמרגש בכל פעם מחדש. ותיזכרו שוב – מדוע אנחנו כאן.
וכדי להעמיק עוד ועוד בשורשי מילותיה של שמר, אנחנו שמים פעמינו אל בית העלמין כנרת, שבו היא קבורה, כשלצידה קבורים כאן הוריה רבקה ומאיר ספיר, בעלה מרדכי הורוביץ, שהוא אבי בנה, הזמר אריאל הורוביץ יבדל"א, ובשורות בתי העד הסמוכות מקיפים אותה בני המחזור שלה מבית הספר, מי שהיו גיבורי הקרבות ומגיני העמק במלחמת השחרור, דן כנרתי וגור מאירוב. מעגל הגבורה לא תם, אנחנו נמצאים בעיצומו והדמעות שוב זולגות מעצמן.
לפני פרידה, אנחנו עוצרים למספר דקות מול המצבה של נעמי שמר, להגיד תודה על השירים ועל הלחנים ועל המורשת הענקית שהותירה לנו. גם על המצבה שלה, כסימן היכר, הפרח שאותו ציירה ומזוהה עימה, ואני גם מזהה את כתב ידה שליווה את ילדותי, ושממנו נגזרו אותיות שמה על המצבה.
היי שלום, נעמי, ותודה על הזיכרונות והשירים.
הסיור המזמר: לטיול יצאנו
אורחי מלון נוף גינוסר שעל שפת הכנרת מוזמנים ללא עלות לסיור המזמר "לטיול יצאנו" (לפרטי הסיור עם גיל ברנר: 058-6006766). מי שאינם אורחי המלון יכולים להשתתף בסיור בעלות של 40 שקל לאדם. במלון, השוכן למרגלות הארבל ואל מול הרי גולן ושבו העברנו את הלילה לאחר הסיור, חוף שיורד אל הכנרת, ומקיימים כאן פעילויות עונתיות: קומזיץ, סיורים ברפת הקיבוץ, ערבי שירה ועוד מגוון פעילויות באזור. פרטים באתר המלון.
