"זה טריגר, כל דבר הוא טריגר", דיצה אומרת לי כשאנחנו צועדות במסדרון לעבר האולפן, "זה קורה בשבריר שנייה, הרבה פעמים במשך היום. הלכתי איתך ואת חיכית לי, את צמודה אליי ושומרת עליי, ואני חושבת לעצמי שזה היה יכול להיות מישהו שהוא לא מקסים, והוא צמוד ולא נותן לך לצאת מהמבט שלו. זה קורה בכל רגע. אני אוכלת, וגם לא. אני מתקלחת, וגם לא. אני חווה שני מסלולי קיום מקבילים".
בשני מסלולי הקיום דיצה אור, אמא לשבעה ילדים ובהם אבינתן בן ה-31 שנחטף לעזה ומוחזק שם כבר יותר מתשעה חודשים, לא עוצרת. פגישות, ראיונות ונסיעות ממלאים את היום ואת הלילה. היא חיה בכל דקה את בנה שבשבי, ושואלת שאלות על זהות, ערכים וערבות הדדית.
"בא לי להגיד שהוא מושלם", היא אומרת, "הוא באמת בחור מדהים שכולם אוהבים. הוא ציין בשבי 31, אני לא יודעת אם הוא ידע את התאריך, אבל אנחנו עשינו לו חגיגה. אבינתן עוצמתי בכל היבט. אדם עצמאי, עם דעות, מחובר לעצמו, יודע מה נכון לו. אדם אוהב ומעניק. הוא הילד שאפשר לסמוך עליו, הכתובת לכל קושי".
בלי פיסת מידע
אנחנו חוזרות ליום החטיפה, ואור מספרת: "אבינתן ונועה (בת זוגו, נועה ארגמני) הגיעו למסיבה בארבע לפנות בוקר. הם העבירו הרבה שעות בניסיון לצאת מהתופת. היו ברכב של ההורים של נועה ונסעו לכיוון הקיבוצים, אמרו להם ׳עצרו, זה נורא׳, והם חזרו. נסעו בשדות עד שהרכב התחפר והם נאלצו לעזוב אותו. הם מצאו שוחה עמוקה והתחבאו בה, אבינתן שלח הודעות לחברים וקריאות עזרה, צילם את השטח ושלח מיקום, בזמן שהסוללה של נועה בטלפון נגמרה. היו הזדמנויות שבהן הוא יכול היה לברוח, אבל הוא בחר שלא לנטוש אלא להישאר, להגן, להיות נאמן, כי הוא כזה".
אבינתן בחר להישאר עם נועה, ששבה לאחרונה לביתה במבצע חילוץ. את יכולה לתאר את המפגש איתה, את מה שהוא הביא איתו?
"בפעם הראשונה שנפגשנו ישבנו במעגל גדול בבית החולים, והתחושה הייתה כאילו אבינתן באמצע וכולנו מחבקים אותו. זה נהיה יותר מורגש כשנועה פה, וזה כל כך מתבקש, ברור שאבינתן גם צריך להיות פה. זה גם וגם, אבל זו שמחה עצומה".
נועה סיפרה משהו ששפך אור על מצבו של אבינתן?
"הסכמנו שאנחנו לא שואלים שאלות, אלא שהיא תספר מה שמתאים לה. היא אמרה: 'תשאלו מה שאתם רוצים, אספר מה שאני זוכרת ויודעת'. רצינו לשמוע על אבינתןֿ, וגם היא רצתה לדעת מה אנחנו יודעים. הרי הכניסו אותה לחדר והיא התנתקה מהעולם. אבל היא לא ידעה עליו כלום. היא שאלה חטופים שפגשה, אף אחד לא ידע. היא לא הביאה לנו שום מידע, וגם אנחנו נאלצנו לומר לה שאנחנו לא יודעים כלום. אבינתן הוא אחד החטופים שלגביו המידע הוא הכי מועט".
על ההתמודדות שלה עצמה, אור מספרת: "האוטומט הוא להרגיש את הכי גרוע, לחשוב על האפשרויות הכי שחורות ומפחידות, אבל אני לא רוצה להיות שם. זה לא טוב לי, לא טוב לילדים שלי, ובראש ובראשונה זה גרוע בשביל אבינתן. תדר החיים שבו אני בוחרת להיות משדר לכולם, ואני בעיקר מתמקדת במה הוא משדר לאבינתן".
מה המלחמה שינתה באמא שאת?
״המלחמה שינתה המון, אולי הכל. הבית הוא המקום שנותן את החום ואת ההכלה, ואני משתדלת שהוא ימשיך בזה. כולנו מבררים את הדרך ואת מהות הקיום שלנו. אנחנו אנשים שונים, ומכיוון שכולם כבר מבוגרים, הקטנה שלי בת 19, יש לנו השקפות עולם וסגנונות חיים שונים, והמפגש הוא מגוון ומפרה. אני מרגישה שהילדים משלמים מחיר. זו תקופה שכולנו נאלצים לגייס כוחות. אני רואה את הילדים שלי גם גדלים מזה ומתפתחים".
הימים הקשים ביותר
הימים המתוחים, על רקע דיווחים לעסקה אפשרית, הם כמובן קשים עבור משפחות החטופים. "הימים הקשים ביותר שלנו הם אלה שבהם מדובר על עסקה שיש סיכוי שתצליח", אור מספרת, "לתפיסתנו, ברגע שהפעימה הראשונה תצא לפועל, זה יהיה סוף הסיפור. קודם כל, הזוי להכניס בני אדם לקטגוריות. אבינתן בקטגוריה אחת לפני גופות. חמאס לא מתחייב כמה חטופים עדיין בחיים, ואם נעזוב את הביזיון הזה, כשנעצור את הלחימה הוא יתבצר מחדש, ימלכד, יארגן את היכולות. לחתום על עסקת פעימות ולא על עסקה כוללת זה לחתום על גזר דין מוות בשביל כל 100 החטופים שיישארו מאחור.
"אחד הדברים שנותנים לנו כוח הוא השותפות. אנחנו מרגישים שבכל מקום יש אחדות גורל. ישראל היא בית בטוח לעם היהודי, מקלט מהזוועות שעברנו לאורך 2,000 שנים גלות. אבל התשובה הזאת כבר לא מספיק מחזיקה. זה כבר לא ממש מקל. כל המיגוניות לא עזרו וחווינו פוגרום מזעזע. אנחנו צריכים לשאול - מה זה הבית הזה, מי גר בו, מדוע דווקא בו? אני מזמינה את עצמי ואת כולנו להיות במקום הזה, לעבוד בו".
