לפני 13 שנה פרצה מחאת האוהלים, ימי דפני ליף משובבי הנפש. זה היה קיץ קסום, אפילו לא חם מדי. אני זוכרת שחשבתי שאלוהים התחשב בנו. העונה הוא פחות מתחשב. המחאה החברתית, איזו תקופה זו הייתה. אולי העונה הכי טובה של החדשות אי פעם. הייתי בת 27 והאמנתי שהמחאה הזו תשנה את העולם, הרגשתי שאני חלק מרגע גדול. זה היה רומנטי, מבטיח, אפילו מחרמן.
כולם היו לטובתנו. אני זוכרת שאפילו בנט בא לראות. האוהלים השתרכו עד דרום רוטשילד, ובחדשות הראו את דפני ואת כל הצעירים היפים והכואבים מאחוריה. איל גולן ושלום חנוך רבו מי מביניהם ישיר אחרון בהפגנת המיליון בכיכר המדינה. היום מי שבא לשיר בהפגנות, ישר מסמנים אותו והוא לא מוזמן יותר להופיע בשום מקום.
אז, אותו ראש ממשלה אמר שיש בעיות וקושי עם "יוקר המחיה", אבל שהוא דואג "לחיים עצמם", עוד סלוגן שהשתרש עמוק באתוס הישראלי. החיים עצמם. נכון. קשה בישראל וחם ויקר ועול מסים וצבא וזה אבל הייי, החיים עצמם. פה מעריכים את החיים. פה (בניגוד לעולם) חיי יהודים אינם הפקר.
הצעירים שצעדו מאחורי דפני כבר לא צעירים. הם הורים מרוטים, מותשים אחרי מיליון ימי מילואים, עסקים שנסגרו. הצעירים קברו חברים שלהם, חלק קברו את בניהם ובנותיהם. חלק מהצעירים של מחאת האוהלים עזבו את תל-אביב. אז אל תגורו בתל-אביב, זעקו המתנגדים הקבועים, או אלה שכינו את המוחים אוכלי הסושי ומעשני הנרגילות, למרות שמי יכול לחשוב על שילוב כה מעוות.
החברים שעזבו את תל-אביב מפונים כעת, מקיבוץ דן, מכפר גלעדי, שלא לדבר על כפר עזה וקיבוץ רעים, הנה בכל זאת הם בתל-אביב שוב. המוחים הצעירים שעמדו בגאווה וצעקו "צאו מהמרפסת המדינה קורסת" מחפשים את דרכם ללכת לאיבוד דרכה. הולכים ומחפשים, אבל אנחנו באובדן דרך. מבוך אינסופי.
"החיים עצמם" הפכו הפקר. כבר 2,000 נרצחים והרוגים, ואין אפילו את אותם "חיים עצמם" כי לחיים עצמם אין שום משמעות. יש משמעות רק לחיים של הקואליציה. עליה שומרים מכל משמר, אותה לא מפקירים ולא מפנים, אותה משרתים בחיל ורעדה באהבה עוטפת, עליה 64 משרתי ציבור מגינים בגופם בחירוף נפש. על אזרחי המדינה פחות.
"אם לא תהיה אזרח הם יהפכו אותך נתין". היה שלט כזה ב-2011. ואכן, לנתינים הפכנו. רודים בנו, עושקים אותנו, מאריכים לנו את השירות ומעלים לנו את המסים. ואף אחד אפילו לא התפטר מ-7 באוקטובר. זה לא מופרע?
