מאורת הארנב הוא כינוי למדרון שמתחיל בסקרנות בריאה ומידרדר לחשיבה קונספירטיבית או פרנואידית. מאורת הארנב הוא גם הכינוי של "מתחם לה לפינייר לדיור בר השגה", שנקרא כך, לכאורה, בגלל אלמנטים עיצוביים כמו טפט ארנבות. הבניין העצוב הזה, על דייריו השונים והמשונים, משונים מאוד, משונים רק קצת יותר ממה שהכול משונה, נמצא בואקה וייל, אינדיאנה, עיר שננטשה על ידי תעשיית הרכב שהפריחה אותה, וכעת מדורגת "ברשימת עשר הערים הגוועות ביותר באמריקה" (הקו התחתון במקור, לא כמו הדגשה, אלא כמו לינק). ואקה וייל היא בת דמותה הספרותית של העיר פלינט מהסרט "רוג'ר ואני" של מייקל מור, שיצירתו, במידה לא מעטה, הקדימה לבשר על המחלה של אמריקה, המחלה שהיא אמריקה.
אחת מדייריו של "מאורת הארנב" היא בלנדין בת ה-18, נערה מחוננת ויפהפייה שגדלה במשפחות אומנה ומבלה את ימיה בקריאת כתבי מיסטיקניות נוצריות ובתקווה לצאת מתוך גופה, לא לפני שתנסה, לפחות, למנוע את החרבתו של הפארק הטבעי, צ'סטיטי ואלי, המקום היפה היחיד בואקה וייל ("כמו הילד היפה היחיד במשפחה של עשר נפשות"), שעומד בפני סכנת "פיתוח": "אז איך, תוהה בלנדין, יכולה מיסטיקנית עכשווית לקרוא תיגר על הדרישה לצמיחה כלכלית שמונחת כחרב על צווארו של המערב"? בלנדין מבינה שהדבר האחרון שמקומות גוססים, כעורים וחסרי תקווה צריכים זה "פיתוח" ונדל"ניסטים שמשתמשים במילה "קהילה". כרבים מאיתנו, מוכי מידע ואכולי אשמה, צעדיה של בלנדין בעולם הולכים וצרים, בעוד "היא מסתחררת במורד המחשבות על השפעת האלבדו ועל הקורלציה החיובית בין שינויי האקלים לבין רוב ההכחדות המתועדות".
מלבד בלנדין הטובה מופיעים בספר גם רווקה קתולית בת 40, שעובדת כמסננת תגובות מטונפות על אנשים מתים וסובלת ממיזופוניה, צעירים שמשתעשעים בהקרבת בעלי חיים, בנה של כוכבת אמריקאית שמדמיין שסיבים צומחים מתוך עורו ונוהג לנקום באנשים על ידי פלישה לביתם כשהוא צבוע בחומרים זרחניים רעילים (שהוא רוקח, כמובן, ממתכון שמצא באינטרנט), אם צעירה שמפחדת מעיניו של בנה התינוק, זוג מבוגר שמגדל לטאת מחמד ועוד גיבורים אקסצנטריים בעל כורחם, מופעים בשר ודם של פסיכוזת תקשורת ההמונים. בניגוד לצפוי ממספר שהוא כל כך בצייטגייסט, הגיבורים של גאנטי הם אמיתיים ומשכנעים, וסיפור האהבה שהיא מצליחה לטוות במרכזו הוא שובר לב. תפקיד מרכזי ממלאת העיר עצמה וחגורת החלודה של המערב התיכון, עם "הכנסיות והסופרמרקטים המחייכים. התירס המשומר, שטס אלפי קילומטרים לפני שהוא חוזר לארץ הייצור שלו. דגלי ארצות-הברית בחצר, המיניוואנים ובתי הספר הנוצריים. הכבישים, העובדה שאי-אפשר ללכת ברגל... מוזס מבין את הפוליטיקה העכשווית רק כשהוא נמצא במערב התיכון". ובאמת, מה שנמצא בין הדפים האלה הוא מה שהוליד את עידן טראמפ ואת מה שיבוא אחריו.
רומן הבכורה המסחרר של טס גאנטי, ילידת 1993, הפך אותה לאחת הזוכות הצעירות ביותר בפרס הספר הלאומי, אחד מפרסי הספרות החשובים בעולם. היא עצמה גדלה באינדיאנה בבית קתולי ורווי מיסטיקה, והעקבות הללו ניכרים ברומן, שספוג באשמה ובחטא, בכמיהה לקדושה ולהתגלות. ההפרעות הנפשיות והתסמינים הפיזיים האקזוטיים הלא-מעטים שמופיעים בו הם כמובן אופנתיים, אבל גם מייצגים איזה מחיר שצריך, ואולי ראוי לשלם אותו. הסבל הייחודי, כמו זהות, הוא סחורה בעידן הפוסט-תעשייתי.
בין דפיה של המאורה יש פרקים שכתובים כמאמרים דיגיטליים, כתגובות באינטרנט, שורות מלאות האשטאגים, אימיילים, הודעות ווטסאפ, רשימות של משימות, פרסומות, תוכניות ריאליטי, ואיורים שנעים בין תחריטים גרמניים להצעות לקעקוע. גאנטי - גם אם לרגעים קצרים נודף ממנה גילמניזם - היא ממש לא סופרת של שטיק, היא באמת יודעת לכתוב, למזוג את כל המהומה שבעולם, שבראשה, לתמונות מדויקות במשפטים קצרים, בסגנון שהוא ברובו ג'אמפ קאטי, כמו צפייה בפרסומת להמבורגר, או 70 לשוניות פתוחות בדפדפן ("שתיהן שותקות זמן מה ונסוגות לתוך המסכים שלהן. אחת משחקת בשערה בדכדוך, גבותיה העבות נצמדות, רגליה שלובות, סניקר לבן מתנדנד").
אם אתם אומרים "מעייף" אתם לא טועים, אבל "מאורת הארנב" מעייף כמו שהמציאות מעייפת - הוא פשוט לא מוכן לשמש כהפוגה ממנה. יש בו עודפות ויש בו - כפי שנטען - סיפורי משנה שיכלו למצוא עצמם כסיפורים קצרים נפרדים. אבל העודפות הזו, התחושה שהכול קשור גם אם לא בדיוק ברור איך, היא חלק מהסיפור עצמו, לא רק של גאנטי, אלא של כולנו. זה הפלונטר הגדול שכבר לא ניתן להתיר. "מאורת הארנב" הוא קינה אופיאטית יפהפייה לאמריקה ולאנושות, שהייתה ראויה לכינוי "עוכרת שלווה" אלמלא נעכרה זו מכבר ונעלמה מהעולם.
"מאורת הארנב", טס גאנטי, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 384 עמודים.
