"כאן גרים זמנית משפחת קלדרון" – כך כתוב על שלט ביתם של ניסן ושרון קלדרון ברמת-גן. לצידו של השלט תלויה תמונתו של החטוף עופר קלדרון, אחיו של ניסן. שרון וניסן, ששרדו את הטבח של 7 באוקטובר בקיבוץ סופה, ניהלו מאז מאבק לחזרתם של עופר ושני ילדיו, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז. אחרי 52 ימים בשבי שוחררו סהר (17) וארז (12). עכשיו הם נלחמים להשיב את עופר. “אנחנו נשמות תאומות, יש בינינו קשר חזק מאוד", אומר ניסן, שעופר הוא אחיו היחיד.
על עופר
"עופר אדם חייכן ומצחיק שאוהב את החיים", מספרת הגיסה שרון, "הוא רוכב על אופניים ברחבי העולם עם קבוצת חברים. הם מכנים את החבורה שלהם 'הדרדסים'. הוא גם אוהב מאוד את הטבע. היינו נפגשים קבוע לפקניקים או להטיס טיסנים, תחביב שלו ושל ניסן מילדות. וכמובן, עופר הוא נגר מוכשר ביותר, אמן. הוא גם אבא מדהים, החבר הכי טוב של ארבעת ילדיו".
7 באוקטובר
בשבת השחורה, כשהיה בדרך לשטח החקלאי שלו, שמע ניסן ברדיו את הדיווחים על האזעקות באזור. "באופן חריג החלטתי שאני מסתובב הביתה", הוא מספר, "בנסיעה חזרה כבר ראיתי מאחוריי את הנפילות בסופה. התחלנו עם הנוהל הקבוע בהסלמה: הכנת הקרוואן למנוסה יחד עם עופר. דיברנו בשבע וקבענו לפגוש אותו במצפה רמון. אבל כשעלה החשש לחדירת מחבלים לקיבוץ – סגרנו חלונות ונעלנו את עצמנו בממ"ד, אנחנו, הבן שלנו רון (20) והכלבה עלמה".
בשעה 8:30 מתקבלת ההודעה האחרונה מעופר. הוא מספר שהמחבלים הציתו את הבית והוא נאלץ לברוח מחלון הממ"ד יחד עם שני ילדיו ולהסתתר בשיחים. את מה שקרה בהמשך הם שמעו מילדיו, שהיו איתו עד שנחטפו. "הם הבינו שזו מלחמת הישרדות על חייהם", מספרת שרון, "עופר וסהר הורידו את החולצות הלבנות שלהם כדי שלא יבלטו. מי שזיהה אותם היה נער בן 13 שקרא למחבלים. עופר יצא ראשון מהשיחים, הוכה, נפצע בקרסול ונחטף. ארז ניסה לברוח, נכנס לכוך בין שני בתים, טיפס למעלה, אבל אז אחד המחבלים ראה אותו והוא נחטף. לסהר נרדמו הרגליים מהישיבה בשיחים. היא התקשתה לקום, ואז לקחו גם אותה".
המצב בשבי
״באיזשהו שלב עופר הגיע למנהרה של סהר. הם היו יחד, שמרו אחד על השנייה", מספרת שרון, "אנחנו לא שואלים אותה מה היה בשבי. כשהיא רוצה, היא משתפת אותנו. העובדה שהיא יצאה ואבא נשאר מאחור יוצרת אצלה רגשות אשם מטורפים. זה חלק מההתמודדות שלה כיום". לפי עדויות של חטופים אחרים שחזרו מהשבי, כשהחלו השחרורים הייתה תקווה. "עופר אמר לילנה, אמו של החטוף סשה טרופנוב ששוחררה אחרי 54 ימים: ‘אל תדאגי, בסוף השבוע אני בבית’", אומר ניסן. האחרונה שראתה את עופר במנהרות הייתה ספיר כהן, בת זוגו של סשה, ששוחררה גם היא. "היא סיפרה שהוא פצוע ומאוד מאוד רזה, עם מצב רוח ירוד", מספרת שרון. ויש גם נחמה קטנה. השניים מספרים כי נודע להם שהחטופים צפו בשחרורים שהתרחשו בנובמבר. "זו הקלה באיזשהו מקום שעופר יודע שסהר וארז שוחררו וניצלו", אומרת שרון, "מרגע שהבנו שמדי פעם נותנים להם רדיו או לצפות בחדשות אנחנו מתראיינים יותר בתקווה שזה יגיע לעופר – שידע שכולנו פה מחכים לו".
רגעי המשבר
בחודש מארס השתתף ניסן בדיון שנערך בכנסת בנושא החטופים. "אמרו שם דברים לא נכונים", הוא מספר, "שיש קשר יומיומי בין נציג מהמטה של גל הירש למשפחות החטופים. נציגת הביטוח הלאומי טענה שכל משפחה מתוגמלת כספית. הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. דרשתי להתייחס לטענות כמי שיודע שהאמת שונה. כמעט קיבלתי שם התקף לב ופוניתי לאשפוז". מאז אותו דיון, אגב, נציגת הביטוח הלאומי נמצאת איתם בקשר קבוע.
שרון מוסיפה בדמעות: "אני עצרתי את ניסן מלהתאבד. שבועיים לפני אותו דיון הוא עמד פה במרפסת בקומה ה-12, ורצה לקפוץ – כי אף אחד לא עזר לנו, כי אנחנו נמצאים בתהום, ובמקביל אנחנו עוד מתמודדים עם הטראומה של עצמנו. אם סיכויי המשא ומתן הנוכחי מתפוגגים, אנחנו נתרסק נפשית. יש משפחות חטופים שיהיו בסכנת חיים. אנחנו על אדים".
התקווה
"אנחנו משחקים מחבואים בין ייאוש לתקווה", אומרת שרון, "חמאס אומרים כן, יצאה משלחת – יש תקווה. התפוצצו המגעים, המשלחת חוזרת – שוב אנחנו למטה. כרגע אנחנו נאחזים בתקווה של העסקה הנוכחית. בפנטזיות שלנו, בחלומות הוורודים, אנחנו רואים את עופר חוזר אלינו על הרגליים".
