ביום שאחרי אי-אפשר שלא להסתובב ברחובות לונדון ולא לדמיין מה היה קורה אילו: אם מיקל אויארסבאל היה רץ קצת יותר מהר ומגיע מעמדת נבדל לכדור הנפלא של ניקו וויליאמס; ואם דני אולמו לא היה שם כדי להציל מהקו את הנגיחה של מארק גהי (אחרי ההצלחה הנהדרת של השוער אונאי סימון); ואם התיקו היה נשמר אולי ספרד הייתה מתייאשת; ואולי, איכשהו, אנגליה הייתה מסיימת עוד משחק שבו הייתה נחותה מהיריבה, נקלעת לפיגור, איכשהו חוזרת וגם מחלצת ניצחון בשיניים. איזה לילה, איזה יום ואיזה שבוע זה היה יכול להיות.
2 צפייה בגלריה
(58 שנות ייסורים. אוהדים אנגלים מאוכזבים. למטה: הארי קיין. שמעון פרס בגרסת הכדורגל | צילום: JUSTIN TALLIS / AFP)
אבל השמיים האפרוריים ואף הגשומים של אמצע יולי ייצגו נאמנה את המציאות, שהיא שיברון לב אותנטי לצד הכרה מתבקשת בעובדות: לאנגליה לא הגיע לזכות בגמר שאליו העפילה למרות יכולת מאכזבת בלשון המעטה ופער לא סביר בין הכישרון למימושו. "58 שנות הייסורים" עליהם נכתב בעיתונים, כלומר הזמן שחלף מאז שאנגליה זכתה במונדיאל 1966, יימשכו עמוק לשנת ה-60, אז ייערך המונדיאל בארה"ב, מקסיקו וקנדה. ושם יהיה צורך להתגבר לא רק על אוסף הנבחרות הבינוני ברובו שעליהן אנגליה גברה בדרך לגמר (מלבד הולנד כמובן), כך שאפשר להבין מדוע אף אחד לא ממהר לאסוף את השברים מהמדרכות שבהן צעדו מיליוני אנשים לאחר שריקת הסיום, בדרך הארוכה הביתה מההקרנות החגיגיות במתחמי הענק. יותר דחוף לנקות את פחיות הבירה המחוצות, שכמו רוב שחקני אנגליה שלשום, נתנו את כל מה שיש להן.
הנבחרת אמנם רשמה על שמה פרק מפוקפק בהיסטוריה, כשהפכה לראשונה שמגיעה פעמיים ברציפות לגמר היורו ומפסידה בשני המשחקים, אבל חלק מהנחמה המוגבלת קשור להבדל המשמעותי בין שני המשחקים: ב-2021 אנגליה שיחקה בבית מול נבחרת איטלקית לא מרשימה בעליל, גם אם חזקה כרגיל בהגנה ומאוד מנוסה במעמדים מכריעים. הפעם המכשול היה הרבה יותר גבוה: גם גדולי האופטימיסטים והאופטימיסטיות ידעו שספרד לא רק עדיפה על אנגליה אלא על כל שאר הנבחרות בטורניר, והתקווה הגדולה הייתה שהרוח האנגלית תסייע היכן שהכדורגל לא מסוגל. אמנם זה נגמר בצורה הרבה פחות מוחצת – המרחק מתבוסה נשמר רק בזכות השוער ג'ורדן פיקפורד – אבל בהתאם לשכל הישר: כדורגל טוב והתקפי מנצח, כדורגל שלא יודע איך לנצל שחקנים כמו ג'וד בלינגהאם ופיל פודן – לא.
לכן גם הצער על ההפסד פוגש את הקולות שדורשים שינוי, והשיחה המרכזית היא עתידו המעורפל של גארת' סאות'גייט: החוזה של המאמן שהצליח להיפטר מכמה קופים שרבצו על גבה של אנגליה לאורך עשורים שלמים (כגון הלוזריות בשלב הפנדלים) אך להיכשל שוב ושוב במלאכת השתייה מהבאר, מסתיים בסוף השנה. טרם הוחלט אם ימשיך לקמפיין נוסף, וכמה פרשנים בכירים דיברו מגרונם של אוהדים ואוהדות רבים, כשהצביעו על תקרת הזכוכית. חלקם, כמו אלן שירר וגארי לינקר, אמרו שאולי סאות'גייט עצמו יבקש להמשיך הלאה, למקום שבו לא מתמודדים עם 60 מיליון איש ואישה שיודעים יותר טוב ממך מה לעשות עם הארי קיין (גדול כובשי הנבחרת וגם שמעון פרס שלה) וקול פאלמר (שנטען כי היה צריך להיכנס הרבה קודם).
הסוגיה הזאת תוסיף להעסיק את האומה, שבינתיים נזכרת שיש לה עוד כמה וכמה בעיות דחופות מלבד בצורת בתחום הזכייה של הנבחרת הלאומית בגביעים. כל מה שרצו שם זה לדחות את כאב הראש בכמה ימים כדי לחוות הנגאובר של שמחה. וכמו בכל פעם ב-58 השנים האחרונות, גם זה יצטרך לחכות עד לפעם הבאה שבו הכדורגל יתבקש לחזור הביתה, והוא בתגובה יסביר בנימוס שיש לו דברים טובים יותר לעשות.
