ישראל נמצאת בעיבורה של סופה מושלמת: מלחמה מתמשכת שסופה לא ברור ויש לה השלכות קשות על כושר ההרתעה הישראלי; מפולת במעמדנו הבינלאומי; אובדן אמון במוסדות המדינה ובהנהגה הנבחרת; מחלוקת פנימית עזה בין קבוצות זהות. כל אחד מאלה הוא עניין ענק לענות בו, אך לדעת חלק משמעותי מהציבור – ובוודאי רוב רובה של התקשורת – כל הנושאים הללו נדחים מפני שאלת עתיד 120 החטופים.
צבת בצבת עשויה ואין לבודד את נושא החטופים מכלל הנושאים, ובכל זאת ראויה לציון העובדה שמכל הצרות הנערמות על השולחן הלאומי, עסקה לשחרור החטופים נתפסת בעיני רבים כראשית הצירים. הסיסמוגרף הישראלי מזהה שורה של זעזועים בקרקע שעליה אנו דורכים, אך הקו העבה – המסמן את רעידת האדמה הטקטונית - ממוקד בעתיד החטופים.
התרגלנו לכך: למען פדיון שבויים מדינת ישראל פועלת באומץ לב ובנחישות קיצוניים (מבצע יונתן ומבצע ארנון) מחד, ובהתרפסות ונמיכות קומה קיצוניים (עסקאות ג'יבריל, טננבוים, שליט), מאידך. ישראל יצאה למלחמה בגלל שני שבויים (רגב וגולדווסר במלחמת לבנון השנייה) וכעת מסרבת להפסיק מלחמה למען פדיון 120 חטופים. ישראל יודעת להכיל נפילת חיילים בקרב – רוב הישראלים מוכנים לשלוח את ילדיהם לעקידת יצחק משום שהם מבינים שזהו הכרח לשם קיום לאומי ריבוני, אך נפילה בשבי של אזרחים או חיילים, מעוררת דינמיקה שונה, סוערת בהרבה.
בהכללה, ניכר הבדל ביחסן של קבוצות זהות שונות לעסקת חטופים: הדתיים-לאומיים נוטים להעמיד את האינטרס הקולקטיבי, הלאומי, מעל לאינטרס האישי, ומכאן נובע, לשיטתם, שניצחון במלחמה הוא העיקר ושחרור החטופים הוא תוצאה נלווית. ומולם, הציבור הליברלי מקדש את הפרט וסבור שהמדינה נועדה לשרת אותו, ולא להפך. לכן החזרת החטופים היא מטרה עליונה.
שתי העמדות אינן קוהרנטיות: ככל ששחרור החטופים נתפס כמרכיב הכרחי לשימור ה"ביחד" הישראלי – ואין ספק שזהו המצב בעיני רבים - או אז דווקא דתיים-לאומיים, הרגישים לקולקטיב, אמורים להעמיד את העסקה בראש סולם העדיפויות. סולידריות וברית גורל – תחילה. וכך גם בכיוון ההפוך: סביר להניח, והעבר מוכיח זאת, ששחרור מאות רוצחים במסגרת העסקה יגרום לאובדן חיי אדם רבים בהמשך. עסקת שליט הולידה את סינוואר שטבח בנו. אם כך, דווקא הציבור הליברלי אמור להתנגד לעסקה בשם קידוש החיים של הפרט (גם אם זהותם של הנרצחים והחטופים העתידיים איננו ידוע לנו).
מעניין, אף מרגש, לראות שהדיון הנוכחי באשר לגורל החטופים, שואב כוחו גם מהזיכרון ההיסטורי היהודי. המרחב הציבורי בישראל – גשרים, גדרות, מודעות – מוצף ציטוטים ממקורותינו, שנתפסים כאסמכתא משכנעת בידי הצדדים. בעוד שהציבור הדתי והלאומי מתגדר במשנה בגיטין ("ואין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון עולם") הלהיט הגדול של הציבור הליברלי, הכרזה הדומיננטית לאורך כבישי ישראל, לקוחה מהרמב"ם בהלכות מתנות עניים: "ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים".
להיזקקות זו יש ערך תרבותי וסמלי רב. היא ביטוי חוצה מחנות ליהודיות המדינה במישור "לא דתי". מסתבר שכאשר על הכף הלאומית מונחת דילמה כבדת משקל מאין כמותה, רבים מבקשים לסמוך את עמדותיהם על מחשבות ורעיונות שפיתחה הציוויליזציה היהודית משך אלפי שנים. סביר להניח שהרגישות הגבוהה שלנו לשלום החטופים, שקשה למצוא דומה לה בקרב אומות אחרות, קשורה הן לסיפור התשתית שאנו מספרים אותו לעצמנו מדי יום - יציאת מצרים משבי לחירות, והן מהניסיון הטרגי של חיים בגלות, כאשר שבי של יהודים, בדרך כלל לצורכי סחיטה ממונית, היה תופעה רווחת. ואכן, ארון הספרים היהודי עמוס תקדימים מגוונים טרגיים לאופני התמודדות של דורות קודמים עם שבי על ידי שאינם יהודים.
אבל האם מתוך המקורות הרבים ניתן להסיק כיצד יש לנהוג כיום בדילמת החטופים? התשובה שלילית. ההלכה אמנם מדריכה אותנו לרגישות מוסרית גבוהה כלפי השבויים, אך אין דין הלכה בעידן גלות, כדינה בעידן ריבונות יהודית. בגלות, השיקולים היו "צרים": הגנה על פרטים וקהילות מפני פגיעה בגוף ובממון בידי מי ששלטו בהם. כיום, במדינת הלאום של העם היהודי, השיקולים חייבים להיות "רחבים": יעדים של ביטחון לאומי.
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. שבי, במובן מסוים, קשה ממוות, משום שהשבוי (ומשפחתו) הם מתים לשיעורין. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען החטופים, אך ההכרעה בעד או נגד עסקה אסור שתנבע מנהמת לב, מרגשות אשם ("הפקרנו אותם"), מהעדפה מגזרית או מציווי דתי. הקריטריון היחיד להכרעה הוא מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי.
• ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
בהכללה, ניכר הבדל ביחסן של קבוצות זהות שונות לעסקת חטופים: הדתיים-לאומיים נוטים להעמיד את האינטרס הקולקטיבי, הלאומי, מעל לאינטרס האישי, ומכאן נובע, לשיטתם, שניצחון במלחמה הוא העיקר ושחרור החטופים הוא תוצאה נלווית. ומולם, הציבור הליברלי מקדש את הפרט, לכן החזרת החטופים היא מטרה עליונה
