"כשאקבל את האיברים התותבים שלי, מתי עליי לברך ברכת 'שהחיינו' (הברכה שמברכים על כל בגד חדש), כשאקבל אותם או כשאשתמש בהם?" את השאלה המצמררת הזאת שאל לוחם צה"ל שנפצע בעזה, איבד את שתי רגליו ואת ידו הימנית שנכרתה עד המרפק. היד השמאלית נפצעה.
הנשאל: הרב אשר וייס מירושלים, פוסק חרדי ידוע, ראש "כולל" לדיינים, שסיפר לאחרונה בשיעורו על השאלה שהפנה אליו הפצוע – שאותו הגדיר כ"תלמיד חכם" – כאשר הגיע לבקרו. "משהו שמעולם לא שאלו אותי", סיפר הרב וייס. כשראה את הרב בוכה, התפלא הפצוע: האם התותבת פחותה בהשוואה לבגד חדש?
"אלו צדיקים", היה הרב נחרץ בקביעתו לגבי הצעיר ששאל גם איך יניח תפילין, או איך ינהג בנטילת לולב ואתרוג בסוכות הקרוב. "ילד בן 20 שנותר ללא רגליים וללא יד. ואלו השאלות שמטרידות אותו".
מעט מאוד פסיקות הלכתיות מתקופת השואה השתמרו בידינו, שכן הרוב המכריע של הרבנים פוסקי ההלכה נרצחו. בין הבודדים שפסיקותיהם ההלכתיות נשתמרו היה הרב יהושע משה אהרונסון, רב בקהילה בפולין לפני השואה, רב במחנות העקורים בגרמניה אחריה, ובשאר חייו רב בישראל בפתח-תקווה ובעמנואל. הוא נשאל ופסק בגטאות פולין, וגם באושוויץ ללא ספרים, וללא אפשרות להתייעצות הלכתית. את פסקיו העלה על הכתב עוד בתקופת השואה, ביומן שכתב ושמר במסירות, ובספרים שחיבר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
כתביו מלאים שאלות בלתי נתפסות של אנשים, גם בגטו וגם במחנות המוות, שמתעקשים להקפיד על ההלכה בכל תנאי. של אוכלי בשר טריפה, שהרב פוסק להם לברך ברכת "שהכל נהיה בדברו", כמקובל בעת אכילת בשר, כי הם אוכלים כדין כדי להציל את נפשם.
תפילין הינו אחד הנושאים שחוזרים ועולים בשאלות. "זו מצווה שמסרנו נפשנו עליה בבונה-אושוויץ", משחזר הרב. "מתעוררים באישון לילה, הזמן דוחק לעבודה, השוטרים אצים, האסירים מוכים שם סתם, ופה ושם שורות ארוכות של אנשים נדחפים. לא לפרוסת לחם, שלפעמים הפסידו בגלל העמידה בתור, לא לשתייה, רק לקיים מצוות הנחת תפילין, כשאחד האסירים עומד ומשגיח על מניחי התפילין, שיאמרו רק את פסוק 'שמע ישראל' ולא יתעכבו". "באולמות בתי המלאכה באושוויץ", מעיד הרב, "היו מוחבאות תפילין מוסוות בין מגירות הכלים. הסתרה שהייתה כרוכה בסיכון נפשות, של בעל התפילין, ושל כל מי שסייעו לו".
"למה דווקא תפילין, ועוד באושוויץ בתקופה שאי-אפשר להתחזק באמונה, שאי-אפשר להבין מה שקורה?" שואל הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל, רבה של קהילת ויצן בהונגריה, שגם הוא הניח תפילין באושוויץ. "כי ייחודיותה של מצוות הנחת תפילין היא בחיזוק הקשר בין האדם ובוראו, ולכן הייתה חביבה כל כך מצוות תפילין באושוויץ, שעל ידי זה נתחזקו הלבבות השבורים, שלא לעמוד אף רגע בלי אמונה שלמה, אף כשאין לנו שום השגה והבנה".
אנחנו לא נמצאים בתקופת השואה. אבל חוטים של גבורה ודבקות אמונית, גם בתנאים בלתי אפשריים, עוברים מאז ועד היום. יהי רצון שעל המגש המיוחד הסמוך לכיסא הכבוד, שעליו שוכנות כבוד התפילין מאושוויץ, ייערמו נחישותו של החייל כרות הרגליים והיד, של אגם ברגר התצפיתנית החטופה שמתעקשת לשמור שבת גם בעזה, וים של מעשי גבורה אמונית והקרבת נפש למען האחר.
"צדקותם מחייבת את כולנו. גם את הקהילה החרדית", פסק הרב וייס בשבוע שעבר. "כל אחד רשאי לשמור על השקפת עולמו, אבל אנחנו מחויבים להכיר אותם, ומול גיבורים כאלו, אנחנו חייבים להיות טובים יותר".
אנחנו לא נמצאים בתקופת השואה. אבל חוטים של גבורה ודבקות אמונית, גם בתנאים בלתי אפשריים, עוברים מאז ועד היום
