יש משהו מוזר בשיח הפלסטיני בשבוע האחרון: בניגוד לדיון הישראלי הסוער סביב השאלה אם מוחמד דף אכן חוסל, בקרב הפלסטינים העיסוק בנושא מוגבל יחסית. הכיסוי בתקשורת דל ומשיחות עם פלסטינים עולה שהסיבות הן מבוכה מסוימת, קבלת הנרטיב של חמאס שלפיו דף ניצל, וגם התפיסה של "שרשרת השהידים", שמשמעותה היא שהלוחם המוסלמי נתון בסכנה מתמדת, אבל הוא נשען על הבטחה שתמיד יימצא מי שיחליף אותו אם ייפגע וימשיך לשאת את נס הג'יהאד.
גורלו של דף עדיין לוט בערפל, ונראה שחמאס רוצה שהתעלומה תישאר פתוחה. אם דף אכן חוסל, מדובר בהישג הגדול ביותר של ישראל במלחמה. דף הוא בראש ובראשונה מיתוס לאומי. אי-חשיפת דיוקנו והעובדה שחמק מחיסולים רבים הקנו לו הילה של רוח רפאים שמתעתעת ללא הרף בישראל. אבל מעבר לממד הסמלי, דף עמד בראש ההיררכיה הצבאית בחמאס, היה בעל כריזמה וסמכות, וצבר ניסיון של כמעט ארבעה עשורים. הוא הפך את חמאס מארגון טרור וגרילה מחתרתי לגוף ממוסד בעל יכולות צבאיות סמי-מדינתיות, ובתקופה האחרונה התמקד בהתאמות לדפוסי לחימה חדשים - מסגרות קטנות במקום הגדודים שצה"ל פירק.
בהנחה שדף אכן חוסל עולה בישראל השאלה מי יירש אותו. כרגע בולטים שלושה מועמדים. אחיו של יחיא סינוואר, מוחמד (אבו-איברהים) בן ה-49, שמשמש יד ימינו והיה בעבר מח"ט חאן-יונס. מוחמד סינוואר צבר ניסיון צבאי מאז האינתיפאדה הראשונה, וב-2006 היה אחד ממתכנני הפיגוע שבו נחטף גלעד שליט, דבר שהיווה קלף מיקוח לשחרור אחיו מהכלא. שני האחים ישבו יחד בכלא בישראל בראשית שנות ה-90, מוחמד השתחרר אחרי שנים ספורות ויחיא נשפט לארבעה מאסרי עולם. "השניים הטילו אימה על האסירים", אומר מיכה קובי, בכיר השב"כ שחקר את השניים בסוף שנות ה-80. "הם שילבו בין אדיקות דתית קיצונית לאכזריות, ורצחו במו ידיהם שלושה אסירים באשמת יחסים הומוסקסואליים ("האשמה" שרווחת בעזה כלפי מוחמד עצמו) ושיתוף פעולה".
המועמד השני הוא עז אל-דין חדאד (אבו-סוהייב), מח"ט העיר עזה ובעל תפקיד מרכזי בתכנון מתקפת 7 באוקטובר. לגבי המועמד השלישי קיים סימן שאלה. מדובר בראאד סעד (אבו-מעאד), ראש אגף המבצעים בזרוע הצבאית, שלא ברור אם נפגע בניסיון חיסול לפני כחודש.
+++
הדיון בנוגע ליורשו של דף מעלה את השאלה כיצד מתנהל פורום קבלת ההחלטות הבכיר של חמאס בעזה שעליו נסמך סינוואר בקידום המלחמה, כמו גם במו"מ על עסקה. מדובר בקבוצה מצומצמת המורכבת מראשי המועצה הצבאית העליונה (מטכ"ל חמאס), לצד בכירים בלשכה המדינית. המשותף לכולם הוא היכרות אישית רבת-שנים עם סינוואר, אך גם דבקות באותם עקרונות, ובראשם הענקת עדיפות ליעד הג'יהאד, גם אם הוא גובה מחיר כבד מהציבור העזתי בכלל ומחמאס בפרט.
בתוך הכוורת בולטים שניים שמלווים את סינוואר כ-40 שנה: רווחי מושתהא (אבו-ג'מאל), חבר הלשכה המדינית של הארגון בעזה, שנחשב למועמד מוביל לרשת את סינוואר אם ייפגע, ותאופיק אבו-נעים (אבו-עבדאללה), בעבר ראש מערך ביטחון הפנים. השלושה החלו דרכם יחד בסוף שנות ה-80 במנגנון "מג'ד" שייעודו היה איתור והוצאה להורג של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. על רקע זה הם נעצרו, שהו כרבע מאה בכלא הישראלי (ומכאן שגם מכירים היטב את החברה הישראלית), השתחררו בעסקת שליט, ועם יציאתם השתלטו בהדרגה על מוקדי הכוח בחמאס ועיצבו אותם לפי משנתם.
"מושתהא תמיד היה הרציני בחבורה", מסביר מיכה קובי, שחקר את רוב חברי הזרוע הצבאית של חמאס בראשית דרכם. "הוא וסינוואר נעצרו לאחר פיצוץ מטען בתאונת עבודה בבית של סינוואר ב-1988, ורק לאחר כשנה הודו בהשתייכות לחמאס. מושתהא מגיע ממשפחה מכובדת בעזה (בניגוד לסינוואר הפליט) והוא פיקח אפילו יותר. הוא משלים את סינוואר ונותן עומק לתוכניות האופרטיביות שהוא מעלה. בשנים שהם היו בכלא תיארו אותם כשני חצאים של אותו אדם".
על המועמד השני, אבו-נעים, מספר תת-גונדר בדימוס אילן בורדה, בעבר ראש חטיבת המודיעין של השב"ס, כי "הוא היה הצלע הנוספת של סינוואר ומושתהא. החבורה זכתה אצלנו לכינוי "שלושת המוסקטרים". לאבו-נעים, בדואי גדול ממדים, חזות מתעתעת. הוא חייכן ורך דיבור, אבל הוא אכזרי וסמכותי. הוא תמיד נמנה עם הנהגת האסירים, וגם זכה לתמיכה מצד כלואי הפתח".
הכוורת היא קבוצת גורל שלחבריה רקע משותף. רובם בני 50-60, כמעט כולם מגיעים ממחנות הפליטים, בני משפחות מסורתיות דלות עם עוינות לישראל וכמיהה לחזור לכפרים שחרבו ב-1948, שצמחו בתאי הסטודנטים האיסלאמיים ובפעילות צבאית. זו הסיבה לבוז שהם רוחשים למנהיגים שהתקדמו דרך עשייה מדינית, ובראשם איסמעיל הנייה, שסינוואר תקף אותו בתום צוק איתן תוך הבטחה שכשהוא ינהיג את חמאס, המערכה תחל ביוזמת הארגון ובשטח האויב, כפי שאכן קרה. המתח נחשף במארס 21' בבחירות להנהגה, אז סינוואר ניצח בקושי את ניזאר עוודאללה, נציג של דור ותיק יותר ועשייה מדינית.
+++
הכוורת היא כנראה קבוצת שותפי הסוד שתיכננו לאורך העשור האחרון את הטבח. המהלך לא היה תוצאה של שיח רחב והחלטות מסודרות, אלא פרויקט של קבוצה שקבעה את אסטרטגיית הארגון ואת גורל העם. אבל אותה כוורת הולכת ומצטמצמת במהלך המלחמה בעקבות פגיעות חסרות תקדים. בכירים שמקורבים לסינוואר חוסלו, ובראשם מרואן עיסא, השלישי בהיררכיה הארגונית (חמאס לא אישר זאת מעולם), ארבעה מראשי הזרוע הצבאית (בהם שלושה מח"טים), ושישה חברים בלשכה המדינית (מתוך 17).
אבל נדרשת כאן הסתייגות. לחמאס ניסיון ארוך עם חיסולים, והארגון פיתח טבע של לטאה, כלומר יכולת להשתקם גם לאחר מכות כואבות, למשל חיסול רוב מייסדי הארגון באינתיפאדה השנייה, ובראשם אחמד יאסין, או חיסול אחמד ג'עברי, "רמטכ"ל חמאס", בעמוד ענן. חמאס לא רק שרד את המכות, הוא גם הצליח לנסוק: זכה בבחירות ב-2006, השתלט על עזה, התעצם, וקידם התקפות נגד ישראל, כולל המלחמה הנוכחית.
סיכול בכירים בארגוני הטרור מלווה תמיד בתהיות, שחוזרות גם הפעם: מצד אחד, מדובר בפגיעות משמעותיות בחמאס בזמן שהוא מתמודד עם אתגרים שלא ידע מעולם. ככל שיעד הסיכול יהיה בכיר יותר, בוודאי כשמדובר ביחיא סינוואר, הדבר ישפיע על יכולת הלחימה והשליטה של הארגון בעזה. מצד שני, חלק לא מבוטל מהכוורת עדיין חי ופעיל, ולמחוסלים נמצאים מחליפים, גם אם ניסיונם מוגבל בהשוואה לקודמיהם. ללא שליטה ישירה על הרצועה - שכרגע אין יכולת או רצון לממש - החיסולים, כמו בכל העשורים האחרונים, אמנם יסבו מכות כואבות, אבל לא בהכרח יביאו את חמאס לקריסה, ובטח שלא להניף דגל לבן.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
