זה חוף ים שאמור היה להיות עכשיו מלא ברוחצים. גם בשעת הבוקר המוקדמת יחסית שבה הגענו ביום שלישי השבוע, בימים אחרים היינו צריכים לדשדש בחול כדי למצוא מקום פנוי לשים עליו את הדברים שלנו. אבל הימים לא רגילים בכלל. חוף בצת נחשב לאחד החופים היפים בארץ, יש שחושבים היפה ביותר, ומראהו בשיא הקיץ שובר לב. הכניסה אליו היא כמו כניסה למוצב צבאי. היינו צריכים להתקשר לזכיין התפעול של החוף, יוסי אטיאס, כדי שיוביל אותנו פנימה. נסענו בשיירה ועצרנו מול מחסום ברזל צהוב שיושב על שתי בטונדות בדרך העפר שמובילה לים. אטיאס ירד מהרכב שלו כדי לפתוח וגילי הצלם אמר שהוא מרגיש דז'ה-וו מהשירות הסדיר במוצב דלעת בדרום לבנון. אחרי שעברנו אטיאס מיהר לנעול אחרינו, רץ לרכבו והמשיך בנסיעה.
הכל צריך לעשות פה מהר במינימום חשיפה, למרות שחיזבאללה יושב מעברו השני של הרכס מעל ראש הנקרה. הרקטות והכטב"מים עפים פה על בסיס יומיומי וזמן ההתרעה אפסי. כך שחנינו מול המשרד ובדרך פנימה עצרנו לכמה רגעים להביט על קו החוף: ראינו כבר כמה דברים לא נעימים במלחמה, אבל זה אחד השיאים. רצועת החוף היפהפייה הזו, היושבת בליבה של שמורת טבע ייחודית, נטושה לגמרי. כמו בעיירה סחופת רוחות בסרט מערבונים ישן, גם בחוף בצת תראו כדורי אבק גדולים מתגלגלים על הארץ. עצי הדקל התייבשו ונשברו כי אין מי שישקה אותם. המדשאה באזור השירותים והמקלחות נעלמה, נקברה תחת החול. המדרכה בכניסה לחוף שבורה, הטנקים של הצבא רמסו וניתצו אותה בתחילת המלחמה. ופה ושם יש גדרות תיל דוקרניות שכבר החלידו.
על הנטישה הזו צריך לכתוב ולדווח שוב ושוב ושוב, לא להרפות ולו לרגע. נדמה שהחיים עבור מרבית הישראלים המשיכו הלאה וכאן בצפון, לאורך הגבול, החיים נתקעו. קו הגבול הוזז למעשה דרומה ביוזמת ממשלת ישראל, והוא נמתח כבר כמעט עשרה חודשים בקו דמיוני שמתחיל בכניסה הצפונית לנהריה ומשם רץ מזרחה עד קצהו הצפוני של עמק החולה. מאותו קו צפונה הארץ ננטשה. לא רק מתושבים שפונו. היא ננטשה מלב, הפכה לדיווח יומי של מספרי שיגורים ויירוטים וסיפורים על עסקים שקרסו ומשפחות שלא יחזרו.
מופקר לגורלו, זה מה שהרגיש ביום ראשון השבוע טל פלטר כשעמד בלב הכרם שלו שעלה באש סמוך לגבול לבנון. עם מחבט כיבוי שריפה הוא עמד שם לבד ונאבק באש, רק הוא ודני העובד שלו ובחור מקיבוץ יפתח שבא לעזור.
לפני 22 שנה הקימו טל ואחיו ניר את יקב פלטר בחצר המשק המשפחתי במושב צופית, ושלוש שנים אחר כך העבירו אותו לקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן. כיום יקב פלטר הוא היקב הלא-כשר הכי גדול בארץ עם אלפי דונמים של כרמים, רובם ברמת הגולן. ב-2017 שתלו הפלטרים כ-40 דונם של ענבי קברנה ושיראז בעמק קדש שבין קיבוץ יפתח למושב רמות נפתלי, מול הכפרים עייתרון ובלידא שבלבנון. בחלקה הזו השתוללה האש.
"בסביבות תשע בבוקר התקשר אליי ברק, חבר כורם מקיבוץ יפתח, ואמר שנפל פצמ"ר שהצית אש בחלקה שלנו. זה 40 דקות נסיעה בערך מהיקב בעין זיוון. העמסתי מיד מטפים ומחבטים על הרכב וטסתי למקום. בסוף אתה עומד עם מחבט לבד מול האש. יש חומת בטון שהציבו בחלק המערבי של מושב רמות נפתלי, אל מול לבנון, ואף אחד לא עובר את החומה הזו. הכרם הוא מעבר לחומה, אז הצבא לא מתקרב לשם, כיבוי אש לא מתקרבים, אף אחד לא מתקרב. אתה רוצה לעבור, אחלה, על אחריותך, רק תדע שאתה לבד שם. זו שריפה שנייה בכרם שלנו, הייתה עוד אחת לפני שבועיים. גם אז אף אחד לא עזר לנו לכבות את האש. נטשו אותנו לגמרי".
חושות כמו בסיני
גם החופים ומי שמתפרנס מהם ננטשו על ידי המדינה. "אני מספק שירותי הצלה לכל החופים שסגורים בגלל המלחמה", אומר אטיאס, "מראש הנקרה עד נהריה, כולל נהריה. מדובר ב-25 מצילים שיושבים בבית וכולם אנשים מבוגרים בעלי משפחות. ונגמר להם החל"ת, הם לא מקבלים שקל מהמדינה, והמדינה אומרת להם 'חפשו עבודה אחרת'. הם כל החיים שלהם מצילים, מה עבודה אחרת. ושיהיה ברור, החופים בנהריה מלאים ברוחצים, אין מצילים ואף אחד לא לוקח אחריות. יש פה בחוף חניון קרוואנים ויש אוהלי גלמפינג ממוזגים ויש מזנון, והכל סגור.
"כל האזור שלנו מבוסס תיירות, תעברו חוף-חוף עד נהריה, לכולם יש חושות ובקתות אירוח ויש מועדוני ספורט ימי, והכל סגור. הצמחייה גדלה פרא ולאף אחד לא אכפת. ממש לא ייאמן. ושתבינו, בקיץ רגיל אם היית בא אליי ביום כזה, לא הייתי יכול לשבת איתך שתי דקות. הכל מלא. החניה מלאה, המציל מתחנן למתרחצים שלא יתרחקו, אורחים מגיעים לגלמפינג, העסק חי, תוסס".
אותו סיפור במועדון הצלילה, השיט והדיג פוצקר בנהריה. הבעלים, יאיר ים, אומר שאין סיכוי שהיה יכול לשבת איתנו אילולא הצבא סגר את המרחב הימי מנהריה צפונה. "ברגע שסגרו לנו את הים גמרו לנו על העבודה", אומר בעל הבית, "המקום הזה מושך אנשים מכל הארץ והעולם. יש פה שמורת טבע ייחודית מבחינת מגוון בעלי החיים והטופוגרפיה התת-ימית, קניון מרהיב ביופיו ומערות ימיות. העבודה שלנו היא להנגיש את הטבע הזה לאנשים, וכרגע הכל נעצר. המרחב הימי סגור ואף אחד לא בא".
אזור הצפון כולו התרוקן ממטיילים ונופשים. כדי להבין את סדר הגודל של הנטישה הרמנו טלפון לשרית פלצ'י מיארה, הממונה על המבקרים במחוז הצפון של רשות הטבע והגנים. "הבניאס סגור, תל דן, חורשת טל, נחל שניר ופארק אכזיב, כולם סגורים. פארק אכזיב הוא המקום הכי מבוקש בארץ בקיץ. יש בו חושות פשוטות כמו בסיני ובקתות ממוזגות בקרבת הים ומתחם קמפינג למשפחות, ורשימת ההמתנה ארוכה-ארוכה.
"בשניר אתה עומד בפקקים כדי להגיע. הבניאס נסגר בדרך כלל כבר בתשע וחצי לקהל בגלל עומסים. בחורשת טל אתה לא יכול להכניס סיכה גם באמצע השבוע מרוב עומס. ועכשיו לא רק שהמקומות האלה סגורים, אנשים מתרחקים מהצפון, גם ממקומות שפתוחים לקהל ואפשר להגיע אליהם, למשל היהודיה ובריכת המשושים, שני אתרי מים מהממים. המג'רסה, מסלול קלאסי של 40 דקות הליכה במים, תלך תראה, מעט מאוד מגיעים לעשות אותו. זה אתר שבדרך כלל בתשע וחצי בבוקר אנחנו מוציאים הודעה לקהל לא להגיע בגלל העומס הכבד באזור. אנשים לא מצפינים, הם לא רוצים לשמוע פיצוצים. וחוץ מזה, כולם יודעים שמצומת גולני הווייז כבר לא עובד".
ערק, ברנדי וג'ין
מיליוני המבקרים, המטיילים והתיירים שלא מגיעים לצפון הם אובדן הכנסה של מיליארדי שקלים. מי שחווה פעם פקק אנושי מיוזע יחד עם ילדיו העצבניים בכניסה לאחד מאתרי הקיאקים מבין באיזה הפסד מדובר. וזו רק דוגמה אחת.
לא הרחק מהיקב של האחים פלטר ומרכז האירוח שלהם בעין זיוון פעל עד לפני כשבועיים בית המאפה מטרלו שהקים עדי פרץ, בן המקום. אנשים עלו לשם מכל הארץ כדי לאכול קרואסון קממבר ובחוץ תמיד השתרך תור. "איכשהו הצלחנו לשרוד תשעה חודשים", אומר פרץ, "אבל בסוף, העובדה שאנשים לא מגיעים לצפון הכריעה אותי. 90 אחוז מהאנשים שהגיעו למטרלו באו מחוץ לרמת הגולן וה-90 אחוז האלו כבר לא באים. הם לא באים לבניאס כי הוא סגור ולא ליהודיה כי הם מפחדים, ואם הם לא באים לשני המקומות האלה הם לא באים גם למטרלו. ננטשנו לגמרי.
"בסוף פברואר יצאתי עם אשתי והילדים והעובדים לחודש וחצי לתל-אביב. עשינו שם בשרונה פופ-אפ מוצלח מאוד. היה מטורף, בתל-אביב החיים לגמרי ממשיכים כאילו כלום, הכל כרגיל. ביום שחזרנו לעין זיוון, ב-7 באפריל, הופעלה כאן האזעקה בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה. זה רק הגביר את הפחד של הציבור להגיע לפה. אנשים שואלים אותי: 'כמה טילים אתם סופגים ביום?' לא יודעים בכלל להבדיל בין אזורים ברמת הגולן, שהיא שטח עצום בגודלו. חודשים דיממתי כסף. ביקשתי פיצוי מהמדינה וקיבלתי סירוב בגלל שאני לא נחשב לעסק תיירותי. ניסינו להסביר שאנחנו מתפרנסים בעיקר מתיירות, אבל זה הרגיש כמו לדבר לקיר".
מרכז האירוח של פלטר, 200 מטר מאיפה שהיה מטרלו, ממשיך לעבוד כרגיל. "העבודה ממש לא כרגיל", מתקן פלטר, "המקום פתוח, אבל העבודה ירדה משמעותית. מכמה אלפים בחודש שהיו באים לטעימות יין ולאכול, אנחנו עומדים היום על כמה מאות בחודש, בעיקר חברים מהאזור והמרכז שבאים לתמוך ולחזק אותנו. מדובר באובדן הכנסה משמעותי. ואני עדיין אופטימי. אמנם יש לא מעט קשיים, אבל אני בטוח שנתגבר עליהם. כל השנים הצלחנו להסתדר לבד וגם את המצב הזה נעבור לבד. אין לי שום אמון במדינה, לא סומך עליה שתעזור לנו. תסתכלו, אנחנו פתוחים, מביאים עובדים כל יום כדי שנוכל לקבל אנשים ולתת להם מהיינות, הערק, הג'ין והברנדי שלנו. אנחנו לא מסכנים. נשרף לנו כרם אחד ליד הגבול. הלב נחמץ, זה כואב, אבל היקב עצמו עובד כרגיל. והוא יעבוד כרגיל עד הסוף."
מספר ההטלות הוכפל
רק במקום אחד מצאנו שהריק האנושי הזה עשה גם משהו טוב. זיו נדר, פקח ימי של רשות הטבע והגנים, הוביל אותנו אחריו לחוות הטלה של צבי ים. מצאנו אותה מוקפת גדר פשוטה בחוף אכזיב כשאת הביצים מכסה חול רך ונעים. "יש לנו פי שניים הטלות מבשנה רגילה", אמר בחיוך שבע רצון, "בשנה שעברה בתקופה הזו היינו עם 38 קינים (קן מכיל 40-120 ביצי צב – ע"ש) והיום אנחנו עם 59 קינים. לצבות ולצבים זה עשה מאוד טוב. תחשבו, אם לא המלחמה, החופים מראש הנקרה עד נהריה היו מלאים. יש פה מפרצונים קסומים כמו ביוון. אפילו עם גלים דרדלה כמו היום היו גולשים, כמעט תמיד יש כאן גולשים במים. ילדים היו מתרוצצים על החוף ומתחת למים היו צוללנים עם בלונים.
"יש פה גם קטע חזק של שנירקול. זו השמורה הימית הכי גדולה בארץ, בית גידול ייחודי לטורפים וחסרי חוליות על החוף, דקרים, מחבטנים וטריגונים שחיים בין הסלעים במים. וגולת הכותרת היא צבי ים. אם אין להם פה רעש של אנשים ואין להם זיהום אור בלילה, הם חוגגים. אף אחד לא מפריע להם והם מזוודגים כמו שפנים. הצבות עולות בלילה מהים להטיל בחוף והחוף שקט, אין שום רעשי רקע מלחיצים. מבחינתן אלו תנאים אידיאליים. ומבחינת הצבים, שמחכים חרמנים במים, שזה לא ייגמר. הם חוגגים שם. והאמת, שיהיה להם לבריאות. לפחות מישהו אחד חוגג פה".
