אמא לוקחת גרזן ויוצאת למסע רצח בעיר במרכז הארץ. היא מכוסה בכתמי דם והליכתה מזגזגת אבל נחושה (רואים במצלמות האבטחה). היא תוקפת עוברת אורח. היא מנסה לרצוח את המאבטח בכניסה לקניון. מה שלא רואים במצלמות האבטחה זה את הרקע. ותמיד יש רקע.
הרקע המיידי הוא בנה, ליאם בן ה-6, שנרצח על ידה באכזריות ושמתבוסס בדמו בבית המשפחה – המקום שהיה אמור להיות עבורו הכי בטוח בעולם. גם את הכלב המשפחתי סיגל איצקוביץ' רצחה, לפני שיצאה מהבית, שתואר על ידי גורמי הביטחון כ"זירה קשה מאוד לצפייה". והרקע הרחוק יותר הוא מקרי האלימות במשפחה שהתחוללו בבית הזה בעבר, לפני שנתיים, כך על פי דיווחי השכנים, ואף דווחו על ידם למשטרה. "אבל אנחנו לא יודעים מה נעשה עם זה מאז", מעידים השכנים.
והם אכן לא יודעים. ולא רק הם לא יודעים. גם במשטרה כנראה לא יודעים. וגם בשירותי הרווחה כנראה לא יודעים. וגם בקרב כל גורמי הסיוע והאכיפה שהיו צריכים ויכולים אולי למנוע את הרצח הנוראי הזה - לא יודעים. לא יודעים פשוט מפני שלמרות כל הניסיונות לכונן אחד כזה – אין עדיין במדינת ישראל מנגנון סדור שיכול למנוע את הרצח הבא.
עובדה.
לפני שבע שנים, בשנת 2017, אם אפשר בכלל לזכור כל כך רחוק בתוך המציאות הישראלית המדממת ושבורת הלב, הונחה על שולחן הממשלה אותה תוכנית לאומית למניעת אלימות במשפחה, שאחד הסעיפים המרכזיים שבה היה הצורך האקוטי בסנכרון בין המערכות וברציפות דיווח. זאת כדי שהמידע האקוטי יעבור לגורמי הטיפול והאכיפה, ולא ייתקע בצינורות החלודים של המערכת. מאמרים על גבי מאמרים פירסמנו, אינספור כתבות כתבנו בדבר נחיצותה מצילת החיים של התוכנית, שעדיין לא תוקצבה במלואה ועדיין לא פועלת כסדרה. הפגנות זרמו לרחובות, ועידות התקיימו באולמות הכנסת – אבל עד היום דבר לא השתנה.
והנה, גם במקרה הנוראי של סיגל איצקוביץ', מסתבר שהייתה אלימות שנשמעה, היו שכנים עירניים שדיווחו, אבל לא היה סנכרון בין המערכות שיכול היה אולי למנוע את הנורא מכל. וכיוון שלא הוגשה תלונה, המקרה לא טופל ויתרה מכך – הוא לא עבר מהמשטרה אל רשויות הרווחה בעיר, שהיו יכולות אולי להתדפק על דלת הבית עוד לפני שהפך לזירת רצח. ובדיוק אל תוך הפער הזה, של היעדר סנכרון בין המערכות ושל חוסר רציפות בדיווח ‑ נופלות משפחות רבות בישראל, שבמקרים רבים, רבים מדי, מוקרבות על מזבח ההזנחה הלאומית ואוזלת היד של המדינה לאורך השנים, אומרת יושבת ראש נעמ"ת, חגית פאר.
כל גורמי המקצוע שיידרשו לעניין הזה יעידו שגם אלימות נוראית, כפי שאני עדים לה במקרה הנוכחי, לא מתרחשת ללא סיפור רקע ולא מאיצה כך פתאום מאפס למאה. תמיד יש אלימות מקדימה ברקע, תמיד יש סימני אזהרה, תמיד יש נורות אדומות, תמיד יש משהו שקרה לפני ותמיד יש עליית מדרגה שהובילה לנורא מכל. כי אלימות במשפחה לא מתחילה ברצח - היא מסתיימת ברצח. ובמקרה הנוכחי – ברצח כל כך נוראי שהדעת לא מסוגלת לשאת ולסבול.
אז מה התפקיד שלנו כאזרחים, כשכנים, כחברים, כמשפחה? לא להסתפק בהודעה למשטרה, לא לחשוב שאם הרמנו טלפון, ביצענו את חובתנו האזרחית. אתם שומעים צעקות או עדים לאלימות מבית השכנים? אל תניחו שזה יחלוף או יעבור, בטח לא כאשר יש מקרה נוסף ועוד אחד ועוד אחד. אל תאטמו אוזניים ואל תעצמו עיניים. אל תתרגלו. וממש כמו ב-7 באוקטובר – באין מדינה – בואו נהיה אנחנו המדינה.
בואו נוודא שאם דיווחנו למשטרה, אז הדיווח מטופל. בואו נעקוב וניגש לתחנה הקרובה לביתנו וננסה להסביר מה אנחנו שומעים ורואים ואם צריך אז ניגש גם לגורמי הרווחה ברשות המקומית וגם לצוות החינוכי בבית הספר שבו לומדים הילדים. בעשותנו כן, נצמצם את השורות, נסגור את הפערים שאליהם החברה שלנו קורסת בהיעדר הנהגה ראויה, ונוכל אולי להוביל לכך שמשפחות לא ייפלו אל תוך בורות הבושה, הייאוש, החידלון וההשתקה.
וכל עוד לא נעשה את כל אלה – עלינו לקחת בחשבון שזה יכול להיגמר ברצח.
כל גורמי המקצוע יעידו שגם אלימות קשה, לא מאיצה כך פתאום מאפס למאה. תמיד יש אלימות מקדימה, תמיד יש נורות אדומות ותמיד יש עליית מדרגה שהובילה לנורא מכל
