אמור לי למי אתה משווה את עצמך ואומר לך מי אתה: בנאום בכנסת השבוע השווה נתניהו את עצמו לארתור וולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון. וולינגטון קנה את מקומו בהיסטוריה כמצביא הבריטי שניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו. הביוגרפים שלו מתארים אותו כגאון צבאי, יהיר, מתנשא על סביבותיו ורודף נשים. יפה שנתניהו משווה את עצמו לוולינגטון; האם וולינגטון היה משווה את עצמו לנתניהו? אני לא חושב.
הסיפור שסיפר נתניהו הוא על פקידים קטנים שהציקו לדוכס בשאלות קנטרניות, מעצבנות, בעודו מתכונן לקרב ההיסטורי. זה המשל. הנמשל הוא הדרישה להקמת ועדה ממלכתית שתחקור את גדול המחדלים שידעה מדינת ישראל. הפקידים הקטנים, המציקים, הם בני המשפחות השכולות, משפחות החטופים, ניצולי האסון, עשרות אלפי המפונים בדרום ובצפון, מאות אלפי המגויסים, בסדיר ובמילואים, מיליוני הישראלים שאיבדו ב-7 באוקטובר את הביטחון שלהם בהנהגה הפוליטית והצבאית.
קרב ווטרלו שלנו התרחש לפני תשעה חודשים.
מחרתיים, יום ראשון, יעלה הדוכס הראשון מקיסריה למטוס המלכותי שהתעקש לסדר לעצמו, במחיר מפלצתי, וייסע לאמריקה. הוא יפגוש נשיא יקר, חשוב, שעמד לסיים ארבע שנים טובות בבית הלבן והתברבר נואשות בדרך החוצה; הוא יפגוש מערכת פוליטית מקוטבת, רוויית יצרים, שעסוקה בעיקר בעצמה. מיעוט קטן, משיחי, עתיד כנראה לכבוש את הבית הלבן ואת בתי הקונגרס בנובמבר. ההפיכה המשטרית בדרך. גם הפחדים מפניה. גם המחאה. ישראל מעסיקה כרגע רק את השוליים, משמאל ומימין.
נתניהו ירשים את בוחריו בארץ בנאום באמריקאית מצוחצחת. הדילמה האמיתית שלו תהיה איך להשיב לשאלות שיתמקדו במצב הערנות של ביידן. האם להפליג בשבחים לנשיא על שליטתו בחומר, מהירות תגובתו, שנינותו (כך נהג בנט לאחר שפגש את ביידן בבית הלבן), ולהסתכן בפתיחה מחודשת של הריב עם טראמפ, או להפך, לרמוז שהנשיא לא היה במיטבו ולהסתכן בכתף קרה בבית הלבן בששת החודשים הבאים. הפתרון הוא לומר לביידן, תישאר, תישאר, תנהג כמוני, אל תקשיב לתבוסתנים, אל תפרוש.
ביידן יהיה מרוצה וטראמפ יהיה מרוצה.
נועה תנוע
נועה ארגמני, שחולצה מהשבי בעזה, הוזמנה על ידי לשכת ראש הממשלה להצטרף לטיסה לוושינגטון. היא נענתה. ההצטרפות שלה לא עברה בשקט: משפחות שדורשות עסקה לפני טיסה מיהרו למחות. ההצטרפות שלה מחלישה את הלחץ על נתניהו ושוברת את הסולידריות בין המשפחות – ליתר דיוק, את מה שנותר ממנה לאחר תשעה חודשי שבירה.
ארגמני לא חייבת דבר לאיש: לא לצבא שהפקיר אותה ולא לצבא שחילץ אותה, גם לא לראש הממשלה שהיה אחראי גם להפקרה וגם לחילוץ. כל אדם שיצא משם הוא עולם מלא: כשם שהייתה לא מעט חוצפה בביקורת שהטיחו ביוכבד ליפשיץ לאחר שסיפרה את האמת על שבייה, יש לא מעט חוצפה בביקורת שמטיחים עכשיו בארגמני.
נתניהו יעשה בסופו של דבר מה שטוב לו: דעתה של חטופה אחת לא תעלה ולא תוריד. על פי ההתבטאויות האחרונות שלו, ייתכן שיאמר, לא ידעתי בכלל שיש חטופים בעזה, אני מופתע לשמוע; או יאמר, לא ידעתי שראש המוסד וראש השב"כ נסעו לקטאר, לקהיר, לדוחא. אני אבקש מהלשכה שלי לברר מי שלח אותם. מה, היו גם תצפיתניות בנחל עוז? יש מקום כזה? למה לא דיווחו לי.
כתבתי עליו פעם, לאחר השריפה בכרמל, שהוא הראשון שזיהה והאחרון שידע. זאת הדרך שלו להתמודד עם ועדות החקירה שלא יקומו. אי-הידיעה שלו רטרואקטיבית.
מישהו הוציא השבוע מהארכיון נאום שנשא נתניהו לפני שש שנים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. הוא פירט שם את כל תוכנית הפשיטה של חמאס על יישובי העוטף. הוא גם אמר שחיסלנו את התוכנית. ביקשתי לבדוק, האם אי פעם התקיים דיון בדרג מדיני על התוכנית שעליה סיפר נתניהו. לפי מה שנאמר לי, אף לא פעם אחת. מסתבר שאין קשר בין הרטוריקה של נתניהו, הראשון שזיהה, לבין מה שעשה בפועל, במסגרת תפקידו.
פעם צחקנו על מנחם בגין משום שלא ידע להבדיל בין מקלע למכונת ירייה, בין 150 ק"מ ל-40 ק"מ. היו זמנים.
התחקירים הבאים
התחקיר על אירועי 7 באוקטובר בבארי ניקה את תא"ל ברק חירם מכל אשמה. באירוע בני הערובה בבית של פסי הוא נהג בסדר, הגיע למקום, בחן את המצב, דיבר בשיחת ועידה לחמ"ל בתל-אביב עם ח', מפקד הימ"מ, האיש המוסמך לטפל באירועים כאלה, נתן הנחיה כללית להמשך והעביר את הביצוע לימ"מ ולשב"כ. גם באירועים אחרים בקיבוץ הוא עשה כמיטב יכולתו בנסיבות הקשות שהיו.
אלוף (מיל') מיקי אדלשטיין, שעמד בראש צוות התחקיר, עשה את עבודתו בידיים נקיות. זאת לא עבודה מושלמת: יש הרבה שאלות שנותרו פתוחות, בעיקר שאלות שנוגעות לעוטף כולו, כמו השאלה מדוע לא הגיעו כוחות נוספים לקיבוץ במהלך היום, או שאלות שנוגעות למחדלים שהובילו לכאוס של 7 באוקטובר. אדלשטיין ביסס את העבודה שלו על תשאולים שעשה עודד מגידו, היסטוריון שיצא לבארי למחרת הטבח וראיין חברי משק ואנשי צבא. אל חלק מהאנשים הצוות חזר, לתשאול נוסף.
את התחקיר שערכו כתבי "הניו יורק טיימס" באותו נושא, אדלשטיין לא קרא ולא שמע. הוא הגיע לממצאים של העיתון רק ביום שישי שעבר, לאחר שהגיש את התחקיר שלו. אין לו תשובה לשאלה מדוע חירם דיבר בראיון לעיתון כמי שפיקד בפועל על ירי הפגזים לעבר הבית והפריצה באש לתוכו. ראיון לחוד ומעשים לחוד. דובר צה"ל דניאל הגרי התנצל על הראיון בשיחה עם חברי הקיבוץ.
ערב 7 באוקטובר מונה חירם למפקד אוגדת עזה. מחאתם של חברים בקיבוץ עיכבה את כניסתו לתפקיד. עכשיו, כשהשולחן נוקה, ההחלטה בידי חירם: הוא יכול לממש את המינוי; הוא יכול לבקש מהרמטכ"ל מינוי לתפקיד אחר.
במקומו, הייתי פונה לרמטכ"ל ומבקש מינוי חדש: לא חסרים בצה"ל תפקידים מרתקים, מאתגרים, לתתי-אלופים. מימוש המינוי, על אפם וחמתם של אנשים שהופקרו על ידי צה"ל ב-7 באוקטובר – הם, בני משפחותיהם, חבריהם – יהיה אולי צודק אבל בוודאי לא חכם. לאחר פרסום התחקיר שאל גורם בצבא חברים במשק אם יסכימו להיפגש עם חירם. הם סירבו. ייתכן שהזמן ירפא את הפצעים; ייתכן שלא. לא טוב להתחיל כך פיקוד על אוגדה, על אזור שמשווע לשיקום.
התמודדות עם מה שקרה צריכה להתקיים גם בימ"מ. הפלגה שהגיעה לבארי התמחתה בטיפול בבני ערובה. תנ"צ ח', מפקד הימ"מ כולו, ליווה אותה מרחוק, כשהוא יודע כל פרט. כך גם השב"כ. אף על פי כן, התוצאה הייתה כישלון שאין טרגי ממנו.
אם באירוע הבית של פסי הכל, או כמעט הכל, התנהל על פי הספר, על פי תורת הלחימה, ברשות ובסמכות, אולי צריך לבדוק מחדש את הספר: האם נכון לירות בסביבת בית שיש בו בני ערובה? להפעיל טנק? האם נכון היה לפרוץ פנימה?
אין ויכוח על אומץ הלב וההקרבה של לוחמי הימ"מ. זאת אחת הבעיות שמוליד הוויכוח הציבורי שמלווה את התחקיר הזה ותלווה את פרסום התחקירים הבאים: מדובר באנשים הטובים ביותר שמערכת הביטחון יכולה להציע; הכי טובים נכשלו.
התחקיר חולל מהומת אלוהים גם בשלדג, יחידה מובחרת בצה"ל. על העובדות יש הסכמה: 13 לוחמי שלדג הגיעו לקיבוץ בתשע בבוקר. בקרב בתוך הקיבוץ, מול כוח עודף, איבדו לוחם. לוחם נוסף נפצע. המפקד שלהם, רב-סרן, החליט לפנות את שני הנפגעים החוצה. בהמשך ניהל קרב בכניסה המזרחית לקיבוץ.
הם לא ברחו, אבל השאירו קומץ של חברי קיבוץ להילחם במאות מחבלים. שניים מהלוחמים פגשתי בבארי ימים אחדים לאחר הטבח: יוסי בכר ורמי גולד. הם סיפרו סיפור הרואי, שומט לסתות.
שגיאה חמורה, קבע האלוף אדלשטיין. לא נכון היה לעזוב את קו הלחימה. הקביעה לא באה לו בקלות: הוא יוצא שלדג. אבל הוא הרגיש שאין מנוס. אני חושב שהוא צודק.
התחקירים הבאים יהיו קשים יותר. מה שדלף מהתחקיר שנעשה בחטיבת המחקר של אמ"ן לא מבשר טובות. לא מדובר רק בהשתעבדות לקונספציה. שבע שנים חפר חמאס מנהרות לאורך ולרוחב הרצועה; שבע שנים התאמן בגלוי, ודובריו נאמו על זה והתראיינו על זה. איפה היה אמ"ן; איפה היה השב"כ. העיוורון בכל מה שנוגע למעשים של חמאס ולכוונות שלו זועק לשמיים. אי-אפשר לפטור אותו במילה הכל כך נוחה "תקלה" וללכת הלאה.
התועלת בחיסולים
מוצב נורית, מול עייתא א-שעב, נבנה על אותו תקן שבנה את מוצבי צה"ל בלבנון בשנות ה-80 של המאה שעברה: טונות של בטון, תעלות צרות, מדופנות, ומגורי חיילים עמוק בתוך ההר לאורן של נורות חשמל. היה חם ולח ביום שלישי; גם בגבול לבנון היה חם ולח, והבטון קירר את האוויר רק במעט. החומה שקמה לאורך הגבול לפני המלחמה – מכשול שני שבנה פיקוד הצפון בשנים האחרונות – מרשימה בגובהה, אם מישהו עדיין מאמין בחומות לאחר 7 באוקטובר. הגבול הבינלאומי יוצר כאן משולש שהחוד שלו מכוון לצפון-מערב, אל המושבים שומרה וזרעית.
בתי העיירה הלבנונית עומדים על תילם, גם הווילות אדומות הרעפים. האזרחים בצד שלנו, אלה שנותרו ביישובים או חזרו, מרבים להציג את השאלה הזאת למפקדי צה"ל בשטח: מדוע לא מפוצצים את הבתים בצד השני. התשובה שהם מקבלים, מורכבת: העדיפות הראשונה היא סיכולים של אנשי חיזבאללה, בכירים וזוטרים; העדיפות השנייה היא תשתיות צבאיות. בתים שהופללו חוטפים: לא תמיד רואים את התוצאה מרחוק.
עייתא א-שעב, עיירה שוקקת, התרוקנה מחייה. אם נותרו בה אנשים, הם דואגים לא להיחשף. איש לא הולך ברחוב; איש לא עובד בשדות. בין הבתים לגבול יש שטח לא מעובד שרובו סבך – שס"מ במינוח הצבאי. עד 7 באוקטובר נע חיזבאללה בשטח הזה כבתוך שלו.
עד שלשום חיסלה ישראל 460 פעילי חיזבאללה, בכירים וזוטרים. מפקדים חדשים התמנו לחלק מהיחידות; לחלק רק ממלאי מקום. החיסולים לא פגעו בלחימה השוטפת של הארגון. יום קודם חיסל צה"ל בדיר מימאס, צפונית למרג' עיון, שני מחבלים שהביאו אספקה צבאית על אופנוע. חיזבאללה הגיב בירי של 90 רקטות על קריית-שמונה ועוד יישובים. רקטות יש לנסראללה בשפע, מוכנות לשיגור.
אם חיסולי מפקדים לא מרתיעים, מה התועלת בהם? בצה"ל מניחים שהשפעתם תהיה גדולה יותר אם המלחמה תתרחב, ומפקדים מנוסים פחות, מיומנים פחות, יפקדו על הכוחות בצד הלבנוני.
תשעת חודשי מלחמת ההתשה בצפון יצרו מצב בלתי נסבל לאזרחים בשני הצדדים. "השריפות אצלם יותר גדולות מאשר אצלנו", אמר לי אחד המפקדים, "אבל אותם שומעים פחות". זה מחיר הדמוקרטיה, אמרתי, והוא מיהר להסכים. בצפון, אולי יותר מבכל אזור אחר בארץ, הצבא פועל בתוך המרקם האזרחי. נסעתי ביום שלישי בין הלולים והמטעים של המושבים אבן מנחם ושומרה, לאורך הגבול. הצבא מאשר לעבוד בכל שטח שאיננו חשוף לצד השני. ראיתי מטע קיווי ערוך לקטיף; ראיתי גם מטע דובדבנים שנשרף כולו. לפעמים הבעיה איננה הלבנונים שיורים אלא התאילנדים שחוששים להגיע לעבודה.
תושבים חזרו כי התגעגעו לבתיהם, לשגרת חייהם, כי דאגו למשק, כי החזרה הביתה – גם ההשתתפות על בסיס צו 8 בכיתת הכוננות – משתלמת כלכלית. את המחיר הכבד ביותר משלמת המסגרת הקהילתית. הנסיעה על כביש הצפון הכמעט שומם, לאורך היישובים הכמעט נטושים, שוברת לב. הצבא נוכח בשטח, עובד קשה ורושם הצלחות, אבל התכווצות המדינה דרומה היא מציאות שאסור להשלים איתה. ועדיין אין לסיפור הזה תאריך תפוגה.
שאלתי קצין אחר בצפון מה הוא אומר לתושבים. "אני מזכיר להם את אסון מעלות ואת הפיגוע באוטובוס באביבים", אמר. "האיום הוא חלק מהחיים שלנו. אנחנו חיים על ניהול סכנות 76 שנה. אני גם מזכיר להם את 17 השנים האחרונות, שבהן הגליל צמח ושיגשג".
חטיבה 300 תופסת חלק מגבול לבנון. אחד מגדודי המילואים בחטיבה, גדוד 299, בנוי ברובו על לוחמים דרוזים ובדואים תושבי הצפון. השבוע למדתי שבגדוד המיוחד הזה משרתים גם בני"שים, בוגרי ישיבות הסדר – שילוב מעניין. איך הם מסתדרים, שאלתי. "מעולה", אמר לי אחד המפקדים. "עם ברק בעיניים".
אלף לוחמים
פעם היו בארץ כבאים. הם עסקו בכיבוי שריפות ולפעמים גם בפתיחת דירה שננעלה בטעות או בהורדת חתול מעץ גבוה. היו להם רכבים אדומים גדולים שקראו להם כבאיות ותחנות שעליהם נכתב "כבאי אש מתנדבים", אף שלא תמיד הם היו מתנדבים.
דורות של ילדים גדלו על הכבאי כדמות מופת: סמי הכבאי היה האחרון. אין יותר כבאים: יש רק לוחמי אש. המקור אמריקאי, בעקבות מעשי הגבורה של הכבאים במהלך הפיגוע במגדלי התאומים. הבשורה יצאה מניו-יורק והגיעה אלינו: לא כבאים – לוחמים.
המלחמה העצימה את התהליך. שירות בתי הסוהר מנהל בימים אלה קמפיין לגיוס עובדים חדשים. הפרסומת ברדיו לא מדברת על סוהרים. היא מדברת על "לוחמי כליאה". כששמעתי את הביטוי בפעם הראשונה, נחרדתי: האם בן גביר מגייס עכשיו עבריינים כדי להילחם בכליאה? מה מבייש במילה "סוהרים"?
יחידות בצה"ל מצרפות לחיילים שלהם את המילה "לוחמים". זה קורה בעיקר ביחידות לא לוחמות. לוחמי הסייבר, למשל. השבוע טרח ראש הממשלה לציין שהבן שלו – לא הבן הבעייתי, השני – שירת במודיעין קרבי. לא סתם מודיעין – מודיעין קרבי. המשורר חיים גורי היה נוהג לומר על קרביים כאלה שהם לא שמעו יריות אפילו בטלפון.
מכיוון שבישראל כולם לוחמים, מתבקש ללכת עם המגמה עד הסוף. נערי הגבעות יהיו לוחמי מאחז; עובדי התברואה – לוחמי זבל; המטפלות – לוחמות מוצץ; החרדים – לוחמי בקו"ם. במקום צו גיוס, השר גולדקנופף יעניק להם דרגות.
הבעיה היא זילות: כשכולם לוחמים, כשכולם קרביים, כשכולם גיבורים, אנחנו מתקשים להעריך את המאמץ שמשקיעים אלה שלוחמים באמת. אמור מעתה כבאי, סוהר, חייל – לוחם, לוחמת.
