התחקיר על בארי, שפורסם בשבוע שעבר, יחוויר לעומת התחקיר על נחל עוז שעדיין לא הושלם. כך נרמז להוריהם של החיילות והחיילים שנפלו שם ב-7 באוקטובר, אבל בני המשפחות ממש לא מחכים לממצאים כדי להבין את עומק הכשל והמחדל. בתשעה וחצי החודשים שחלפו מאז השבת של שמחת תורה – שלעיתים מצטיירת בעיניהם כאילו אירעה רק אתמול, וברגעים אחרים מרגישה להם כאילו עבר כבר נצח מאז התרחשותה – כל משפחה פתחה בביתה חמ"ל לאיסוף מידע.
4 צפייה בגלריה
(מימין לשמאל: שרון ואייל אשל, שרי ושחר אשרם, אב מרציאנו, עדי ורן גולן ורפי בן שטרית. "למערכת אין עניין לבדוק את עצמה ואת הבכירים" | צילום: דנה קופל)
"מה שצה"ל יודע זה טיפה בים, זה רק קמצוץ ממה שידוע לנו", אומרת שחר אשרם, אחותה הגדולה של שי התצפיתנית. "זה נראה לך הגיוני שצה"ל מבקש לקרוא את התחקירים שלנו? התחקירים שאנחנו עשינו, על מה עלה בגורלן של כל התצפיתניות שאף אחד לא זכר ואף אחד לא ניסה לחלץ, יגיעו לידיים של ועדת חקירה ממלכתית שתקום היום. אתמול. לא מחר ולא אחרי המלחמה.
"תצפיתניות יושבות ארבע שעות מול המסך, ומי שמסיטה את המבט, נשפטת ל-28 יום בכלא", היא יורה בצרורות, "מה העונש של אלה שהסיטו את המבט ועצמו את העיניים במשך כל כך הרבה שנים? כל שדרת הפיקוד חייבת ללכת הביתה, כל ההנהגה, כווווולם!". הד קולה נחבט בתקרה.
"מעל קברה של רוני, בתי הבכורה, נשבעתי לא לנוח ולא לשקוט", מספר אייל אשל, אביה של התצפיתנית שנשרפה למוות בחמ"ל. "אני החייל שלה ובשבילה אני נלחם ואני רואה את החיוך שלה מולי כל יום כשהיא אומרת לי, 'תמשיך בכל הכוח, למעני וגם למען החיילים הבאים'. זה תפקיד חיי. אני עובד בזה. לא אשב בשקט עד שכל האחראים יודחו מצה"ל ועל ציר הזמן ניפגש איתם גם בבית המשפט".
"גם אני נקראתי לתחקיר", אומר אבי מרציאנו, אביה של התצפיתנית נועה ז"ל שנחטפה ונרצחה. "הצבא רצה לדעת מה אנחנו יודעים. למה? אתן לך דוגמה קטנה. על החטיפה של נועה נודע לי בשבת, מסרטון בטלגרם. אחרי שלושה ימים, כשבאו אלינו מהצבא, נתתי להם את הסרטון. הקצין היה בהלם ואמר, 'אני אבדוק את זה'. לקח לו עוד שלושה ימים לחזור ולהגיד לי שהסרטון אותנטי. השתגעתי. ברור שהוא אותנטי, אני מזהה את הבת שלי. ככה הבנתי שאני לא יכול לחכות לצבא".
את תחקיר בארי מגדיר אשל כ"אצבע בעין לאנשים. זו לא חוכמה לבוא עוד פעם לש"ג במקום לפנות לדרג הקצינים שלא היו שם בשבת הזו. התחקיר הזה מראה לנו כמה אין עניין במערכת הביטחון לבדוק את עצמה ואת הקצינים הבכירים".
4 צפייה בגלריה
הצעדה מנחל עוז לניר עוז. "ראינו מדינה שלמה חפצת חיים, שחייבת לקבל תשובות כדי להרפא" | צילום: הרצל יוסף
אז למה אתם מצפים מהתחקיר על נחל עוז?
"אנחנו ניגשים לתחקיר על נחל עוז ביראת קודש וביראת כבוד מתוך הבנה שאת התחקיר הזה אנחנו נדאג שיבצעו כמו שצריך. המידעים שהצלחנו לאסוף מראים לנו שכאן לא ניתן יהיה לחפף ולכסת"ח.
"השבוע גם הקמנו ועדת חקירה אזרחית שכבר התחילה לעבוד. היא תגבה עדויות ותבדוק את הכשלים והתפיסות שהביאו עלינו את האסון הזה".
מתוקף איזו סמכות היא פועלת?
"מתוקף הסמכות שלנו, האזרחים. כשתקום ועדת החקירה הממלכתית – והיא תקום – היא תקבל את כל החומרים שאספנו ונאסוף. פתחנו אתר אינטרנט למי שירצה להופיע בפני הוועדה, ויהיה 'חדר חשוך' עם מערכת עיוות קול שבו יוכלו להעיד אלה שיבקשו בעילום שם. אנחנו גם מתכוונים להזמין את מי שלדעתנו צריך לתת תשובות, כולל ראש אמ"ן חליווה וקמ"ן אוגדת עזה. אנחנו לא מונעים מנקמה או פוליטיקה, אלא רק רוצים להוציא את האמת לאור".
בנשיכת שפתיים
רגע לפני שתחקיר נחל עוז יושלם ויפורסם, יממה וחצי לפני שאשל (בטריקו שחורה עם "שבעה באוקטובר") הניף את דגל ישראל והתייצב בראש הצעדה שיצאה מנחל עוז בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית מיד, כינסנו נציגים מחמש משפחות שאיבדו את עולמן ב-7 באוקטובר – תצפיתניות, בלונאי תצפית ושריונר.
"שני דברים משותפים לכולנו", אומרת שרון אייל, "כולנו הורים שכולים וכולנו מנחל עוז, האירוע הקשה והחריג ביותר שהתחולל באותה השבת". "בעל כורחנו הפכנו למשפחה שאף אדם לא מעוניין להצטרף אליה ואנחנו לא מחלקים כרטיסי כניסה מפני שהיא כבר מספיק גדולה", אומר אבי מרציאנו, אביה של התצפיתנית נועה.
באורח החיים החדש שנכפה עליהן, כמשפחת השכול המורחבת של נחל עוז, גם הילדים התחברו. כמו במקרה של יעל אשל ויובל מרציאנו. שתיהן בנות 18. ב-3 בנובמבר שתיהן עתידות להתגייס. "לאותו התפקיד!" מרציאנו לא מתאפק. "הן החליטו ללכת בדרך של אחיותיהן". "שמישהו יסביר לי איך אני עושה את זה", אביה של רוני זועק. "איך אני הולך לגייס את ילדת הסנדוויץ' שלי באותה השבלונה, באותו התפקיד".
וכל המסבים לשולחן העגול מפגינים תנועה זהה, שנראית כאילו תואמה מראש – נשיכת השפתיים. מאוחר יותר תגלה אחת האמהות, שנשיכה עזה, כמעט עד זוב דם, מסייעת לה לסגור את ברזי העיניים.
16 התצפיתניות שנהרגו בנחל עוז ראו וצילמו ודיווחו והתריעו – ואיש לא עשה דבר עם המידע. "נניח שהאהובות שלנו היו מתעוררות לדקה", אומרת שחר, "ונניח שהיינו שואלים אותן מה יש להן לומר, הן היו אומרות דבר אחד: 'ידענו שזה יקרה. אמרנו לכם שזה יקרה'".
לא רק תצפיתניות נהרגו בנחל עוז. למשל סמ"ר יונתן (יוני) גולן, מפקד טנק בפלוגת מלכות החרמון של גדוד 77. ואלרואי בן שטרית ששירת שם כבלונאי תצפית. "אני יודע בוודאות שאלרואי, יחד עם עוד 301 לוחמים שנפלו ב-7 באוקטובר, הצילו את מדינת ישראל", מכריז בגאווה אביו רפי. "הם היו השכפ"ץ של המדינה, הם היו הראשונים שספגו את האש והם נלחמו עד לכדור אחרון. הבן שלי ציחצח והבריק את מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים".
"נחל עוז הוא הבושה ואות הקלון של צה"ל לעולמי עד", מוסיף אשל. "כמו שאנחנו מתמודדים עם השכול אני מצפה שבמערכת הביטחון ובהנהגה יידעו להתמודד עם האסון שקרה לכולנו. כולם חייבים להיחקר. מהש"ג ועד לרמטכ"ל, מחברי הכנסת ועד כל השרים. ואם מישהו מעלה בדעתו שהסיפור יסתיים במסירת עדות טעות בידו. אנחנו לא נסתפק בזה שהם יניחו את המפתחות וילכו הביתה. לא, לא. הם חייבים להיענש".
איך?
"בזה אני לא מתעסק. יחליט בית המשפט. יחליט העם".
עדי גולן נרתעת. "אני לא מתווכחת עם מי שאומר שהוא רוצה לראות את האשמים כשהם נשלחים לכלא או מועלים לגרדום", היא שוקלת כל הברה. "אנחנו, הוריו של יוני, לא עוסקים בענישה, אנחנו רק רוצים שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי שנוכל ללמוד ממה שהיה". היא ואביו של יוני, רן גולן, מעדיפים לפעול מאחורי הקלעים, רחוק מעצרות והפגנות וצעדות ומכל מה שעלול לשאת ניחוח פוליטי.
"בסדר, אל תבוא לצעדה", אומר לו מרציאנו, "אבל יש משהו שאני חייב לספר לך. נועה שלי נחטפה מהמיגונית לעזה. ב-8 באוקטובר ראיתי אותה בסרטון בטלגרם, כבולה, עם אזיקונים על הידיים, יחד עם שש תצפיתניות שנחטפו יחד איתה. בהמשך ראיתי סרטון נוסף שבו נועה אומרת, 'שלום, אני הבת של אבי ועדי, אתם מפציצים אותנו, אתם עלולים להרוג אותנו'. המצלמה לא הראתה שנועה מדברת כשלפניה, על הרצפה, מוטלות הגופות של חברותיה הירויות. באחת ההפצצות של חיל האוויר היא נפצעה ונלקחה לבית החולים שיפא ושם, במסווה של פרוצדורה רפואית, היא נרצחה. ומי החזיר אותה אלינו? חטיבה 7. עכשיו אתה מבין למה אנחנו אחים?"
אביו של יוני מהנהן.
"אני חייב לכם המון", מוסיף מרציאנו. "נועה הוחזרה אלינו בזכות ההתעקשות של חיילים בשטח שהגיעו לבית מסוים והרגישו שמשהו לא תקין. בעקבות התחושה הפנימית הם התחילו לחפור, מצאו שק שעליו הודבק תג עם שם של מחבל וכשפתחו את השק הם ראו את נועה שלי. הכל מתחבר. עכשיו אתם מבינים למה גם הבן שלכם יושב אצלי בלב?"
אתם מקנאים בהורים של התצפיתניות שבשבי?
רק מרציאנו מודה: "כן, אני מקנא בהם, אני נשרף מרוב קנאה. כל עוד הילדה חיה יש תקווה". "אל תקנא", גוערת בו שרי אשרם. "אף אחד לא מסוגל לדמיין באיזה מצב הן יהיו כשיחזרו מעזה. אינסוף טיפולים מצפים להן". "נכון", משיב לה אביה של נועה, "הקנאה שלי נובעת ממניעים אגואיסטיים. אני רוצה שנועה שלי תחזור לחיים ותחזור הביתה. אני לא יודע אם זה מה שנועה, אחרי שנחטפה לעזה, הייתה רוצה".
"איך הם ממשיכים בשלהם?"
לא כולם חזרו לנחל עוז. "הייתי שם פעמיים", מספרת אמו של יוני. "הצלחנו להגיע לבסיס דרך חבר, בינואר. עוד היו תרמילים של קלאצ' על הרצפה. הביקור השני כבר היה יותר מסודר, החטיבה אירגנה סיור מודרך שלכבודו ניקו וסידרו. רק החמ"ל נשאר אותו הדבר, מפויח, ועם הריח של הפלסטיק".
"הריח של הגופות!" מתפרץ אשל. "בואי נודה באמת. הסירחון של הגופות נדבק בך ולא עוזב. זה היה נורא לעמוד בכניסה ולחשוב שפה הסתתרו בנות שקיפחו את חייהן". והוא מספר: "רוני הייתה תצפיתנית כמו האחרות, אבל על ציר הזמן היא הייתה הנעדרת האחרונה מבין חיילי צה"ל. גם הזיהוי שלה היה מזעזע, לא נשאר הרבה כי החמ"ל עלה באש עם יושביו וכל הבנות פשוט נשרפו. במשך 34 ימים לא ידעו עליה דבר. פתחתי לעצמי חמ"ל כדי לנסות להבין מי היה שם איתן ומי המפקדים שלהן והמסקנה הראשונה היא שהתצפיתניות היו חיילות של אף אחד. בנחל עוז לא היו מפקדים בשטח, ועל הבנות שלנו אף אחד לא פיקד ואף אחד לא היה אחראי עליהן".
4 צפייה בגלריה
מימין: יונתן גולן ז"ל, נועה מרציאנו ז"ל, אלרואי בן שטרית ז"ל, רוני אשל ז"ל, שי אשרם ז"ל
(צילום: דובר צה"ל, באדיבות המשפחה)
"אף אחד לא חשב על התצפיתניות שבמיגונית ועל החיילות שבחמ"ל", מוסיף מרציאנו, "וכתוצאה מכך הן הופקרו למוות. ב-7:28 התקשרתי לנועה, שמעתי את הפצמ"רים ואמרתי לה, 'אל תדאגי, צה"ל תכף מגיע, אבל בינתיים תסגרי את הדלת של המיגונית'. היא אמרה, 'איזו דלת? אין דלת'".
השאלות הקשות לא נותנות להם מנוח. שרון אשל מזכירה את תוכנית חומת יריחו" שנכתבה על ידי הקמ"ן של אוגדת עזה באוקטובר 22' ובה "נכתב במפורש מה הולך לקרות וכמה גדודים יגיעו מהאוויר וכמה מהים, הכל היה ידוע. יתרה מזאת, את הבנות שלנו תידרכו במשך שנה שתהיה פשיטה. רוני סיפרה לנו. אבל הקטע של 'מה עושים במקרה של פשיטה' התפספס להם".
אביה של רוני מצטרף: "ההתקפה התחילה ב-06:28, וברבע ל-12 עדיין היה אות חיים מהחמ"ל. מדובר בחמש וחצי שעות. אילו התנעתי את הרכב מכל נקודה בישראל הייתי מגיע לשם בעודן בחיים, אבל אף אחד לא בא אליהן. למה אף אחד לא בא?"
שרון, אשתו, מוסיפה מהתחקיר המשפחתי: "מה שהפריד בין חייהן למותן היה, כנראה, 45 דקות. הרימונים הושלכו לחמ"ל ב-12 ורבע, והכוח הראשון הגיע בשעה אחת. מסביב לחמ"ל היו בסך הכל 12 מחבלים, ובמיגונית היו לוחמים שהסתתרו. אילו אותם חיילים היו יוצאים להילחם ב-12 המחבלים אולי הבנות שלנו היו איתנו".
איך זה נודע לך?
"כבר בשבוע הראשון התיישבנו בבית סביב שולחן, עם מחשב ומדפסת והרבה מאוד אנשים טובים שבאו לעזור לנו, אנשים מכל המערכות שבאו ונתנו מידע", משיב אייל. "הם ישבו מולנו וזזו בכיסאות שלהם באי-נוחות והמשיכו לספר מתוך הבנה שהכשל בדרג הצבאי הוא אדיר. היום אני אומר בקול חד וברור שיש בצה"ל קצינים שלא ראויים ללבוש את המדים האלה. היום אני מבין את הקודים שהפעילו אותנו, קוד ההשתקה והקוד של 'עזוב, יהיה בסדר, אנחנו הכי טובים בעולם'. זה חטא היוהרה ששרשרת פיקוד שלמה נגועה בו. הגוף הזה, שנקרא צה"ל, חולה. זה מה שהביא אותנו ל-7 באוקטובר".
שלושה אבות שכולים עמדו מאחורי העתירה שהוגשה בראשית החודש לבית המשפט העליון. יזהר שי, דדי שמחי ואשל שמספר: "הגשנו עתירה בדרישה חד-משמעית להקים ועדת חקירה ממלכתית שתיתן לכל המדינה את ההבנה מה קרה בבוקר השבת של 7 באוקטובר. השופטת שטייניץ התייחסה לעתירה בתוך פחות מ-24 שעות ונתנה לממשלת ישראל 31 ימים להציג את עמדתה.
"ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום, ובהקדם, לא רק על מנת למצוא את האשמים. יש לה משמעות הרבה יותר רחבה. רוב האנשים לא מבינים איך זה קרה, זה מה שמוליד קונספירציות כאלה ואחרות. אם לא תקום ועדת חקירה לא נדע מה הכשלים ומה דורש תיקון.
"אני פשוט לא מאמין שתשעה וחצי חודשים אחרי, אנשים שכשלו בתפקידם עדיין ממשיכים למלא אותו. איך הם מסוגלים לקום בבוקר, ללבוש את המדים, לענוד את הדרגות ולצאת למשרד כאילו לא קרה דבר? אנחנו רוצים שהחקירה תתחיל עשר שנים אחורה כדי להבין מה גרם לנו להגיע לשבת הארורה. למה מערכת הביטחון השקיעה 3.8 מיליארד דולר בגדר האימתנית, שאמורה לזהות יתוש במעופו, וכולנו ראינו איך השופל מרים אותה בהינף כף. גם אביב כוכבי ותמיר היימן שותפים חשובים, גם הם אחראים".
שרון: "זה נכון שהגדר קולטת זבוב במעופו, אבל כדי לזהות אותו צריך להיות סד"כ. עד הקמת הגדר היו צריכים להיות שם שמונה גדודים, אחרי הקמת הגדר היו צריכים להיות שם שלושה גדודים, ובפועל היה שם גדוד וחצי. איפה היה הסד"כ?"
רן גולן מזהיר: "אין אף אחד אחר שישמור על המדינה הזאת בשבילנו ובמקומנו. אם לא יהיה צה"ל חזק המדינה שלנו לא תשרוד. אנחנו רוצים טיפול שורש יסודי ועמוק כדי לנקות את כל החוליים. על זה אנחנו נלחמים".
כולם מבינים היטב מדוע ולמה הצבא וההנהגה לא מעוניינים בוועדת חקירה ממלכתית. "היו לנו, בישראל, כמה ועדות חקירה ממלכתיות, האחרונה היא ועדת מירון", אומרת אשל, "אבל יש אצלנו תרבות של טיוח, והאחראים לא נענשים. יש מסר ברור של 'תעשו מה שבא לכם, תחפפו, לא יקרה לכם כלום' והתרבות הזאת חייבת להשתנות. אם אנחנו רוצים לתקן את המדינה ולבנות בה משהו חדש אנשים צריכים לדעת שכל מקרה של חריגה, חיפוף ואי-עמידה בתקנים יגררו עונשים. רק בהרתעה נצליח לתקן".
אייל אשל מרקיד את אצבעותיו על השולחן כמנסה לספור כמה פעמים שמע מבתו על התקלות התכופות בגדר ובמכשול: "'אבא, במקטע הזה המצלמה לא תקינה ואת הפרצה הזאת לא סגרו כבר יותר משבועיים והבלון שמרימים אותו מדי בוקר עולה ללא מצלמה. למה? כי המצלמות שבתוך הבלון ישנות ובאלביט כבר אין חלקי חילוף לבלוני תצפית'. הפלסטינים הבעירו את הצמיגים בדיוק ליד המצלמות עד שהעשן הרס אותן. ועבר זמן עד שסידרו את המצלמות מפני שהחוליות הטכניות פחדו להגיע לגדר כי היו פותחים עליהן באש. זו הייתה ההוראה של מי שרצה לעשות שקט תעשייתי".
"כל הבסיס ידע שאחרי החגים תפרוץ מלחמה", מדגישה אשל, "ילדים בני 19 קראו את המפה וראש אמ"ן לא ידע? זה לא מספיק שהקודקודים ילכו הביתה עם פנסיות שמנות ותפקידי ניהול בכירים בכל מיני חברות וימשיכו את חייהם בשעה שהחיים שלנו גמורים".
בן שטרית מספר כי ב-7 באוקטובר ובימים שקדמו לו הבלון שהפעיל בנו אלרואי היה מקורקע. "הבלון עולה רק כשיש מצלמה, אבל במצלמה יש הרבה תקלות וצריך לתקן וזה לוקח זמן כי יש חברה גרמנית שאמורה לספק חלקים וזה עולה הרבה מאוד כסף. במהלך התחקיר שלי נדהמתי לגלות שבאותה השבת עוד שני בלונים בעוד שני מוצבים שונים, לא עבדו. מתוך שישה בלונים בגזרת עזה שלושה לא עבדו באותה השבת".
אשל: "170 מחבלים חדרו לנחל עוז וכמה חיילים עם נשק היו שם? בקושי 40. אני עדיין מאמין שמדי זית הם הטובים ביותר, אבל אנשים ראויים צריכים ללבוש אותם. כי הצבא הוא של כולנו. כי זו המדינה שלנו. כי צריך לתקן אותה והיא ראויה לתיקון".
ההפקרה והאמפתיה
ביום שלישי נפגשו הורי התצפיתניות בפעם הראשונה עם ראש הממשלה. הפגישה עם ראש הממשלה, ביום שלישי השבוע, הייתה ארוכה (כשלוש שעות) וטעונה. "כל אחד הציג את הצד שלו, סיפר על הבת שלו", מדווח אשל, "והרגשתי שאני יושב מול אדם שחי ביקום מקביל ולא מבין מה קורה כאן במדינה. היה לי רגע של נחת כשראש הממשלה התחייב להפוך את החמ"ל לאתר מורשת שינציח את גבורת התצפיתניות".
"היה לי ברור שראש הממשלה יסרב לדרישה שלנו", אומרת שחר אשרם, "אבל לא זה מה שישבור אותי. אנחנו נמשיך בכל הכוח. נעשה כל מה שצריך לעשות, עד הסוף".
בניגוד לאייל אשל, אשתו שרון בחרה שלא להגיע לפגישה. למה? "המבין יבין", היא מסרבת לפרט. גם אביו של אלרואי, שכיהן בעבר כיו"ר סניף הליכוד בבית-שאן, לא היה שם. "מאז שהליכוד נחטף על ידי נתניהו והפך למפלגה של איש אחד שמשעבד את המדינה לצרכיו האישיים והמשפחתיים, אין לי מה לחפש שם.
"לראש הממשלה אין עניין בוועדת חקירה ממלכתית שכנראה תחשוף את כל מחדלי הקונספציה שהוא הוביל, איך הוא חיזק את חמאס, בכמה הוא מימן את חמאס, זה קרה במשמרת שלו והוא פוחד. לכן חשוב להבהיר שהדרישה שלנו לא קשורה לימין או לשמאל, זה לא כן ביבי או לא ביבי. חייבת לקום ועדה חקירה ממלכתית שתפקידה לחקור ולהעמיק ולהבין מה קרה ב-7, מה הוביל אותנו ל-7 ובעיקר איך מונעים את האסון הבא. הרי אנחנו מומחים בדיעבד".
"אנחנו חייבים להחריף את הצעדים שלנו", גורס בן שטרית. "אם יהיה לחץ ציבורי מספיק גדול וחזק ביבי לא יוכל להתנגד. בסקר האחרון 85 אחוז מאזרחי המדינה תמכו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית".
ואחרי שכל הגופים הממלכתיים איכזבו אתכם ב-7 באוקטובר, איך אתם סומכים על ועדת חקירה ממלכתית?
אשל: "כי עברו הימים שאפשר לסגור אירועי אסון מאחורי דלתות סגורות. יש פה ציבור ויש לו סיי. אנחנו נעשה הכל שהוועדה תמונה כמו שצריך ותפעל כמו שצריך".
בצהרי יום רביעי, בשיא הכבשן, התייצבו אשל ובן שטרית בראש "צעדת ההפקרה והגבורה" שיצאה מנחל עוז בשאיפה לנדוד, במשך שלושה ימים, לבארי, כפר עזה, שדרות, אופקים וניר עוז. זה לא עניין פוליטי, הדגישו שניהם. "גם תומכי ביבי וגם מתנגדי ביבי מוזמנים לתמוך בדרישה שלנו".
הקמת ועדת חקירה לא תעמיק את הפילוג? לא תגרום לכך ששוב מימין ומשמאל יאשימו זה את זה?
אשל: "אני לא רואה את הפילוג. אני רואה מדינה שלמה חפצת חיים, שחייבת לקבל תשובות כדי להתקדם ולהתרפא".
את הדוגמה לכך ראו לאורך כבישי העוטף שבהם צעדו. "היו המון אנשים", מדווח אשל. "המשטרה והצבא ומד"א ליוו אותנו ובנקודות מסוימות חסמו עבורנו את הכביש. לא היה אדם אחד שצפר. הייתה כל כך הרבה אמפתיה ורגש וזה היה כל כך יפה ועוטף, לראות עם שאחרי תשעה חודשים של אבל וכאב עוד נותרו לו כוחות לחבק ולהכיל".
