בין אויב לאוהב, בין ברכה לקללה. זו הטלטלה שמתארת פרשת השבוע, שיכולה ללמוד אותנו הרבה. הנה טעימות מפרשת "בלק" ומהפירושים עליה לאורך הדורות.
1 וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. זה מדהים: המלך בלק רואה את ההצלחות של עם ישראל שיוצא ממצרים בדרך לארץ ישראל, ומחליט שמשימת חייו היא לקלל, לקלקל. בפסוקים הבאים הוא פונה אל נביא ושמו בלעם ומבקש ממנו, ממש מתחנן אליו, לומר מילים רעות על ישראל. האויבים שלנו - כמה מוכר - לא רוצים להתחרות בנו בשדה של ההצלחות. הם רוצים להרוס ולחבל. הפרשה מתעדת את המסע הזה של בלק, את הניסיון המתמשך שלו לקלל את בני ישראל.
תזכורת לאופיים הנורא של אויבינו, מאז ועד היום, קיבלנו גם ביום רביעי. בקבורה המחודשת של בני משפחת בירה בקיבוץ שלהם, בארי, אחרי הקבורה הזמנית בבית העלמין במושב חוגלה.
1 צפייה בגלריה
הקבורה של משפחת בירה בבארי, הוריו של עומר נאוטרה בוועידה הרפובליקנית, הפתק של תמיר נמרודי, הבקשה לזכר אליקים ליבמן
(צילומים: דוברות קיבוץ בארי, Brian Snyder / REUTERS)
לצד הצער הכבד, הייתה באירוע הזה גם חשיבות. להיישיר מבט, להיזכר, להפנים. כי תשעה חודשים אחרי האסון, היה יותר זמן לעכל ולקלוט את הפרטים המחרידים: בני הזוג אורון (54) ויסמין (51), ההורים המסורים והאוהבים, נרצחו ביחד עם הבנות תאיר (23) ותהל (15). רק הבן יהב (20) שרד. איתם נרצח גם אחיו של אורון, טל (62). כל החמישה נקברו מחדש ביום רביעי. וזו רק משפחה אחת. בבארי נהרגו 101 אנשים ו-11 עדיין חטופים.
ופתאום שמענו שתאיר אהבה לנגן, ולמדנו שתהל הדריכה בנוער העובד והלומד, ושטל אהב לצלם ולבשל. לא הייתה שום יכולת לקלוט את כל זה באוקטובר.
והם נטמנו בבית שלהם, בקיבוץ בארי. לא רק סמל של מוות, אלא סמל של גבורה. "נחיה לאורכם", הבטיחו שם בהספדים. הקהילה שם תזכור אותם ותפרח מחדש.
ובעיקר, הטקס המחודש הזה הזכיר לנו את מה שקצת היטשטש במשך תשעה חודשים: מי האויב האמיתי (לא אנחנו, לעולם לא אנחנו), ומה הוא רוצה לעולל לכל אחד מאיתנו. לכל יהודי. אורון ויסמין ותאיר ותהל וטל פשוט היו שם, כקורבנות ציבור.
2 "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". בפרשה, המלך בלק לוקח את הנביא בלעם לשלושה מקומות שונים. הוא מבקש ממנו שישקיף על עם ישראל ויקלל אותו, אבל אלוקים גורם לכך שפעם אחר פעם יוצאות מפיו רק ברכות. רצף של פסוקים יפים ומפורסמים שמתארים כמה העם הזה טוב ונצחי, ואיזה תפקיד גדול יש לו למלא בעולם. הפסוק הזה, על "עם כלביא", הוא רק דוגמה.
הדברים נכתבים עוד לפני נאומו של טראמפ בוועידה הרפובליקנית במילווקי, אבל כבר השבוע יכולנו לשמוע שם ברכות. לפעמים לא-יהודים שמתבוננים בנו מבחוץ, מבינים טוב יותר מה תפקידנו ומדברים עלינו בביטחון גדול משיש לנו עצמנו. וכך ראינו שם קהל עצום של אלפים, באצטדיון ענק, מריע בהתלהבות שיא לישראל בזמן נאומו של מאט ברוקס, מנכ"ל הקואליציה היהודית-רפובליקנית. הוא אמר דברים מובנים מאליהם, אבל בימים אלה צריך לחזור על המובן מאליו, באוזני העולם ובאוזנינו.
הייתי במילווקי לפני כשבועיים. במפגש עם איגוד העיתונאים המקומיים, הם אמרו לי בתגובה לסיפוריי על החטופים והנרצחים: "אבל אנחנו רוצים להיות אובייקטיביים". בין ישראל לחמאס אין אובייקטיביות, ניסיתי להסביר.
השבוע בוועידה, אכן לא הייתה אובייקטיביות: "אני רוצה לשמוע אתכם מריעים לישראל!", פתח ברוקס, והקהל שאג. ואז הוא מנה את כל ההישגים למען ישראל, שרבים חשבו שהם חסרי סיכוי: מהעברת השגרירות לירושלים ועד הסכמי אברהם ההיסטוריים. הוא הבטיח שבעידן טראמפ תהיה אספקת נשק סדירה בלי תנאים, לא כמו אצל ביידן, ושאמריקה תתייצב לצד ישראל נגד הטרור, ותיתן לה גיבוי מלא. הוא הבטיח חוק וסדר ברחובות ומאבק נחוש באנטישמיות. ואז שלף כיפה ואמר שכל יהודי יוכל להסתובב כך בביטחון. הוא הבטיח לחסל את הטרלול הפרו-חמאסי בקמפוסים. וסיים ב"עם ישראל חי". כיף לשמוע ברכות צלולות כאלה, ממרחק של כמעט עשרת אלפים קילומטר מישראל.
למחרת נשמעו שם עוד דברים נכוחים וברורים. רונן ואורנה נאוטרה, הוריו של החטוף היהודי-אמריקאי עומר, חייל בודד, הזכירו: "זו לא רק מתקפה על ישראל, זו מתקפה על אמריקה". האלפים הריעו ושאגו איתם "ברינג דם הום".
3 "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אחת הברכות המפורסמות בפרשה, שגם נכנסה לסידור התפילה וכתובה בבתי הכנסת, היא "מה טובו אוהליך יעקב". פרשנינו מסבירים שבלעם רואה את הבתים, את האוהלים של העם, ופשוט מתפעל. הוא רואה שהפתחים של האוהלים אינם אחד מול השני, כלומר, יש שמירה על פרטיות ואינטימיות, יש מרחב אישי מקודש לכל משפחה. הוא רואה משהו מבורך שהוא לא מכיר בתרבות האלילית שממנה הוא מגיע. אלפי שנים לומדים את הפסוק הזה ועוסקים בבית, במשפחה, בגבולות העדינים והקדושים האלה.
התקופה הזו גורמת לנו להביט ולהיחשף להרבה חיים פרטיים של הרבה משפחות. אבל לא במציצנות, אלא מתוך ערבות הדדית והערכה. לרוב גם אנחנו, כמו בלעם, מתפעלים מאוד. וואו, איזה אנשים, איזה חינוך, איזה בית. הנה רק שלוש דוגמאות קטנות מאוד וביתיות מאוד, מהשבוע הזה.
יהודית קאודרס, רעיית רפאל קאודרס שנהרג מפגיעת כטב"ם, פירסמה תמונות מיום ההולדת שנחגג לבנם הלל. היא הודתה למשפחה ולשכנים, וכתבה "לחיי השמחות שבדרך". היא שיתפה במשפט שעוזר לה, ושיכול לנחם אבלים אחרים: "שהבית הזה יידע הרבה יותר שמחות מעצב". אמן.
ממש באותו יום, בני המשפחה של החטוף תמיר נמרודי פירסמו פתק אישי שהוא כתב לעצמו, בכתב ידו. בין חפציו, נמצאה חתיכת נייר צהוב, ועליה כתב תמיר: "להצליח לעזור להרבה אנשים ליצור מעגל חברתי קרוב", וגם: "לא לפגוע". זוהי נפשו העדינה של מי שנחטף באכזריות לעזה.
באותו יום משפחת ליבמן יצאה במיזם לזכר של אליקים ליבמן: "אל-יקים בתים". אליקים שהציל רבים במסיבה ונרצח, לא יזכה להקים בית. המשפחה קוראת לנו למלא את החלל: "עשו שידוך בחיים, לזכותו של אליקים. בשמחת תורה בתים רבים כל כך נשרפו, נחרבו, נפלו. נשתדל לקבל על עצמנו להקים בתים בעם ישראל, לשדך, להציע, להסתכל מסביב מי מתאים למי. בהצלחה".
שלוש דוגמאות שמחברות בין הבית הפרטי לבית הכללי. שנזכה שיתקיימו כל הברכות הנפלאות שנאמרו עלינו בפרשה. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "הִגִּיד לְךָ אדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקיךָ" (הנביא מיכה, ההפטרה שקוראים בשבת בבוקר)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
