רק השבוע, במעשה שהתאמץ לכבוש את מצעד ה"למה זה מגיע לנו" אך גירד בקושי את הטופ-10, הפיץ השר עמיחי אליהו (שלוש מילים קשות לכשעצמן) פייק ניוז והעניק לפרקליטות המדינה את התואר "פרקליטות האויב". גם לאחר שהובהר לו שהפרסום שקרי, הוא מחק את הציוץ אך לא חזר בו מהכינוי המסית.
גם ללא התקרית הזאת, אין צורך בדוקטורט להבנת הרקע שהוליד את "בלב התביעה", סדרת דוקו שבה הבמאי ראובן ברודסקי מתעד מבפנים את פרקליטות מחוז ירושלים. התקופה היא עונת הציד נגד מערכת המשפט, שהתבשלה לאורך שנים והתפרצה בעוצמה עקב חקירות ראש הממשלה. מכאן ברור מדוע הוחלט בפרקליטות לפתוח את שערי אחת הזרועות הבולטות, ולהציג בפני עם ישראל תמונה אחרת מזו שמשתקפת במחילות הארנב של הרשתות, ערוץ 14 ואילה חסון: לא מפעל יזע לתפירת תיקים, כי אם משרד אפרורי שבו נשים וגברים פטריוטים וחדורי שליחות מנסים ככל יכולתם לעשות צדק במסגרת החוק. ה"לב" בשם הסדרה הוא לא רק המרכז: הוא גם הנשמה שנשללת מהפרקליטים והפרקליטות במסגרת הקמפיין נגדם.
כל זה ראוי וחשוב, ומלאכת הבימוי של ברודסקי המיומן מגלה דמויות כובשות שנותרו עד עתה מחוץ לאור הזרקורים. למשל עו"ד שגיא אופיר, התובע שהוביל להרשעתו של אלירן מלול, הרוצח של מיכל סלה ז"ל. מנגד, אי-אפשר להתעלם מהעובדה ש"בלב התביעה" שואפת להתמודד עם בעיה סבוכה ועתירת אמוציות באמצעות תצוגת תכלית נוחה ונינוחה, שלא מתעמתת עם עיקר הטענות הענייניות נגד הפרקליטות: הכוחנות, הסחבת, חוסר הסבלנות לביקורת ורפורמות וגם פרשות מרעישות, כגון הסאגה בכיכובה של רות דוד.
מן הסתם, לגיטימי להראות את הנחישות שעזרה לשלוח אדם מתועב כמו מלול להירקב בכלא. נכון גם להאזין לסיבות שבגללן הוחלט להגיש נגד הפסיכולוג יובל כרמי כתב אישום בסעיף פחות חמור, למרות הכעס של הנפגעת האמיצה קים אריאל ארד והמחאה שתמכה בה. מעניין גם לראות, ולו בקצרה, את חוסר האונים של כריסטיאן, פרקליט ערבי במחוז שחלק ניכר מעיסוקו מוקדש לעבירות ביטחוניות.
אלא שבכך מסתכמים גבולות החיכוך של הסדרה עם הסופות שמשתוללות בחוץ. במקום שהמצלמה תפרק את המציאות המורכבת מאחורי נאומי המוטיבציה של פרקליט המחוז הנמרץ, היא מתמסרת לנרטיב שבו כלל לא מובן מאיפה נחתו עליהם כל הקללות והגידופים האלה. "בלב התביעה" מעדיפה להאניש את תושבי ותושבות הבועה, במקום לברר איתם אם נעשה מספיק כדי לנפץ אותה מבלי להציף את שלטון החוק בפופוליזם קטלני. בית הדין של הטלוויזיה מתנהל לפי שיטת המושבעים, ושם חזקת החפות היא בגדר שמועה: לכן דרוש קייס הרבה יותר חזק כדי להשיג זיכוי.
