1.
הלילה צפויים ראש הממשלה נתניהו ורעייתו להתיישב בסלון שהותקן על המטוס "כנף ציון", ולהמריא עם פמלייתם לוושינגטון - טיסתו השנייה של המטוס לשם, לאחר שכבר הטיס לשם את הציוד של המשלחת. איפה הימים שבהם ראשי ממשלה היו מצטרפים לטיסה מסחרית רגילה. זכרו את התמונה האיקונית של מנחם בגין קושר את שרוכי נעליה של רעייתו עליזה במטוס אל-על בדרך לניו-יורק.
הייתי על הרבה טיסות של ראשי ממשלה. בעבר תמיד הייתה תחושה של צניעות, של זהירות בשימוש בכספי משלם המסים. בעידן נתניהו זה נגמר. ובכלל - למה הוא נוסע עכשיו לנאום בקונגרס, ולא מעביר את מעונו לאחד מיישובי הצפון? רק אצלנו: בחוץ חורבן, ובפנים הנגנים ממשיכים לנגן והביביסטים ממשיכים לצעוק "רק הוא יראה להם שם בקונגרס מה זה".
2.
היועץ לביטחון לאומי בממשל האמריקאי ג'ק סאליבן הביע תקווה שנתניהו לא יחזור בנאומו בקונגרס על הדברים הלעומתיים שנשא נגד אובמה ב-2015. איזו אירוניה: בסוף השבוע התבשרנו מגורמי המודיעין באמריקה שאיראן קרובה עד כדי שבועיים לפריצה לנשק גרעיני. זה הסיכום של מדיניות העוועים של נתניהו בסוגיה האיראנית.
אז אם תשאלו למה נתניהו נוסע לוושינגטון, התשובה תואמת את מה שראינו בחודשים האחרונים: ראש הממשלה נמצא בעיצומו של קמפיין שנועד להבטיח לו את כס השלטון לעוד כמה שנים. ואל תבלבלו לו את המוח בדרישה האובססיבית לקחת אחריות על האסון שחווינו.
3.
היום צפויים להימסר צווים ראשונים לצעירים חרדים, וניתן להניח שניתקל בבלגן ובגילויים של התנערות והתנגדות. במדינה מתוקנת, הרבנים הראשיים - שמקבלים את שכרם מהמדינה, ואף על פי כן הורו לצעירים הללו לקרוע את הצווים - היו נקראים לסדר.
ואם תרצו לשקוע בעוד סחרחורת של דיכאון, קראו את המחקר שפירסמו יוג'ין קנדל ורון צור, שכותרתו "מדינת ישראל לאן". גם אתם ודאי תגיעו למסקנה שאם לא יתרחש כאן נס של שינוי ביחס של מנהיגי החרדים לשותפות בנטל הלאומי - אזי אבדנו.
4.
כצפוי, בהאג פסקו נגדנו ונגד הנוכחות הישראלית בגדה, במזרח ירושלים ובעזה. בסוגיה אחת אני חולק במיוחד על פסק הדין שהקריא השופט הלבנוני: אין אצלנו אפרטהייד. לכו לחדרי המיון בכל בית חולים, בכל מקום בארץ, ותיווכחו - לאיש אין בעיה עם כך שיהודים וערבים יחד, באותו תור, באותו טיפול, באותן הסעות. הכל בשוויון מלא.
ועוד משהו: ישראלי שייקלע בטעות לטול-כרם או לקלקיליה, רק אלוהים וצה"ל יוציאו אותו משם חי. אז קצת פרופורציות. אחרי שגם אנחנו וגם הפלסטינים לא השכלנו לייצר מתווה לאופק משותף, לא ניתן לפתור את המצב באמירות גורפות שמטילות אחריות רק על צד אחד.
5.
המשוררת לאה גולדברג סירבה להתגייס בכתיבתה למען מלחמות. וכך היא כתבה ב-1939, כשהתותחים רעמו באירופה: "אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, חשוב לחיים אלה מכל גוויות ההרוגים (ואפילו הם גיבורים בשדה הקטל) ולעולם יהיה שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו שמטרתם של הטנקים הללו נשגבה יותר".
המלחמה שאין לה סוף ברצועת עזה מחייבת כל כותב להידרש לסוגיה הזאת - האם קיימת חובה לגייס את המקלדת למענה.
בסוגיה אחת אני חולק במיוחד על פסק הדין של בית הדין בהאג שהקריא השופט הלבנוני: אין אצלנו אפרטהייד
