להיות האדם הכי מהיר בפלנטה. יש בזה קטע. כזה שהולך קילומטרים מעבר לאולימפיאדות. משהו עתיק יומין, כנראה. מהתקופות שרדפנו אחרי ציד, או ציד רדף אחרינו, או גם וגם, ומהירות הייתה שווה יותר ממדליה. נגיד חיים.
בגלל זה האצנים הגדולים בתבל מסתובבים בפוזת אני-הבן-והיורש-החוקי-של-וונדרוומן-וספיידרמן; בגלל זה ריצת המאה המטר היא הקרם פטיסייר של ענפי הספורט; בגלל זה מכל הענפים האולימפיים, ערב אולימפיאדת פריז 2024, באה לעולם סדרת נטפליקס שמתמקדת באצנים. "ספרינט: הכי מהירים בעולם", קוראים לה.
בחירה מצוינת, אגב. וגם עשויה מרתק. כי אתה מצפה לתיעוד הקלישאתי. שיציגו כמה מפרך האתלטים עובדים. ואימונים, ופציעות, ושעבוד הגוף, והזמן, והמשפחה. ותראו את הטרגדיה - בגלל רבע מאית שנייה נהרסו לבן אדם החיים, לא חבל. כי ככה זה הרי בספורט הזה.
ובמקום זה, כלומר לצד זה, אתה מקבל הצצה לטיפוסי קצה מוקפי פפרצ'י, קניות, סמס מרונאלדו, תיקי פראדה. רוקסטארים. ובעיקר, אתה מקבל הצצה לאירוע הנפשי שמאחורי הספרינט. ויש פה אירוע.
לא צריך לראות את כל ששת פרקי הסדרה, כדי להבין שלא רק שחלק מגיבורי המסלול שרוטים - זה בעצם מדרישות הענף. לפחות כשאתה בטופ שבטופ.
כי רגליים קלות וגוף אווירודינמי זה אש. אבל יש עוד משהו. איך קוראים לזה, נו, ההוא שלמעלה, אה, ראש. והראש מלא ספקות. שדים, לחצים, אמונות מגבילות. ובום, יריית אקדח נשמעת. רגליים, לב, נשמה - עכשיו זמן לתוצאות. ואיך עושים שלא ישתחלו מחשבות. במסלול לידך רצות מפלצות.
ואתה שומע את שקארי ריצ'רדסון, אלופת העולם ב-100 מטר. "אני מתרגשת להראות לעולם את הגדולה שלי", היא אומרת. ומתרגשת על אמת.
ואתה שומע את מרסל ג'ייקובס, אלוף אולימפיאדת טוקיו, שלפני ריצה מתאר: "אני מתכסה בשריון כמו סופרמן, ושום דבר לא יכול להביס אותי".
ואתה רואה את נואה ליילס, אתלט השנה ב-2023, שנכנס למשטח האתלטיקה כאילו היה כוכב קולנוע. רוקד, מנפנף לקהל, דופק גלגול. הוא דמות אחרת כרגע.
ואתה גם עוקב אחרי התיעוד המרתק של הקרבות המנטליים ביניהם, בחדר האוכל או בחימום שלפני הריצה - ומבין: כדי להיות האדם הכי מהיר בעולם, אתה צריך להפוך תודעתית להכי מהיר בעולם, עוד לפני שעלית למסלול. לא סתם להאמין בזה - לדעת את זה. ואז השאר יקרה מעצמו. הרגליים כבר ישיגו את הראש, הן מהירות גם ככה.
ולצד זה, יש עוד הבנה שנוחתת: הרחובות שלנו מלאים באנשים הכי מהירים בפלנטה, שלא עלו על המסלול. פחדו, התייאשו, נבהלו, האטו, פרשו.
אחרי הכל, צריך אומץ כדי להגשים, בטח כדי להיות אלילים, כלומר הכי מהירים. צריך להתרגש להראות לעולם את הגדולה שלנו, אם להיתלות באילנות גבוהים ומהירים כמו שקארי ריצ'רדסון.
בקטנה
צייצני נתניהו, אמר אמנון אברמוביץ ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 , יכולים לטעון שהכטב"ם לתל־אביב נורה בזמן ממשלת בנט והגיע רק עכשיו. תקיפת הנגד אתמול בתימן, לעומת זאת, ובעיקר הקרדיט עליה, עם כל הכבוד, זה כבר לא נושא להלצות. להצלחות, כולנו יודעים, יש רק אבא אחד.
