חוף אולגה
המצולם: עמית אמיר (22) עם החתול טוּשׁ. היא סטודנטית לסיעוד במכללת רופין, מתגוררת עם בן זוגה באולגה, גדלה במושב כרם בן זמרה בגליל העליון.
להיות אחות: "אמא שלי תזונאית ומנהלת את מחלקת התזונה בבית חולים זיו, בצפת. מגיל אפס ראיתי איך היא עוזרת לאנשים ותחום הטיפול משך אותי. הרבה אנשים חושבים שסיעוד זה להחליף חיתולים ולקלח אנשים, אבל הוא הרבה יותר מזה. אחרי הדיאגנוזה של הרופא, כל המהלך הטיפולי בפועל נמצא אצל האחיות. אני אוהבת ללוות את המטופל ולעבור איתו את התהליך. כרגע הכי מושך אותי תחום הטראומה והמיון, איפה שיש הרבה תזוזה. קשה לי לשבת לאורך זמן”.
מסדר בוקר לאפרוחים: "בתחילת הלימודים, לפני חצי שנה, עברתי לגור מחוץ לבית ההורים, בפעם הראשונה בדירה משלי. רציתי לאמץ חתול כדי שארגיש בבית. תמיד היו חיות סביבי. בצבא הגיע מילואימניק שמצא שני אפרוחי ברכיות, סוג של ברווז, והחלטתי עם המפקדת שלי לגדל אותם. הקצנו להם חדר מגורים שלא היה בשימוש, שמנו להם גיגית עם מים והבאתי להם אוכל של תרנגולות מהמושב. חלק ממסדרי הבוקר היה לנקות את חדר הברכיות. כשחיפשתי חתול, רציתי גזע ספציפי – 'מיין קון', ודרך פייסבוק מצאתי מישהו שמוסר את טוש. בהתחלה הייתה לו דלקת כרונית בעין שטיפלתי בה, וברוך השם הוא הבריא. אני מנסה להרגיל אותו לצאת מחוץ לבית. בינתיים אני מרימה אותו, אבל אני מתרגלת אותו ללכת עם הרצועה. זה סוג חתול מאוד אינטליגנטי, לימדתי אותו לשבת והוא מגיע כשאני קוראת לו. כמו שאתה רואה, הוא מאוד רגוע וחברתי”.
לצלול לאהבה: "המציאות בעיר כל כך שונה בשבילי. קודם כל, זו פעם הראשונה שאני גרה בקומה ולא על הקרקע, אפילו שזו רק קומה שנייה. בצפון הכל זורם לאט, אין לחץ להספיק את הכל כמו במרכז, כי כולם מבינים שהכל רחוק ואי-אפשר להגיע מעכשיו לעכשיו. גם הפקקים במרכז זה משהו שלא אצליח להתרגל להם. אבל עכשיו אני חצויה לגבי לחזור לצפון, כי גיליתי את הים. בצפון הים היה שעה נסיעה מהבית, עכשיו אני מגיעה ברגל לפחות פעמיים בשבוע אחרי הלימודים. אני אוהבת גם לצלול. כך הכרתי את בן זוגי. אחרי השחרור מהצבא עשיתי קורס צלילה באילת עם שתי חברות, והוא היה המדריך שלנו. הזוגיות שלנו די הזויה – הוא גדל באילת ואני בגבול הצפון. הוא עשה פשרה רצינית לעבור לגור איתי במרכז, אבל הוא מצא עבודה. במקום מדריך הוא עושה עבודות תת-ימיות”.
מול לבנון: "כרם בן זמרה הוא מושב חקלאי, שלושה וחצי קילומטרים מגבול לבנון. רואים את מארון א-ראס בלבנון מהבית שלנו, והם רואים אותנו. אנחנו דור שלישי במושב. המשפחה מגדלת כל מיני פירות: אגסים, תפוחים, דובדבנים, שזיפים ונקטרינות. אנחנו נמצאים בדיוק בגבול האזור שהמדינה פינתה. אותנו המדינה החליטה לא לפנות, למרות הנפילות. היו מספר אירועים של רסיסים שנפלו לנו על הבית ובחצר והיו שתי נפילות ישירות על המושב. ברוך השם היו נפגעים קלים בלבד. מהבית שלנו שומעים את הכל, היציאות והנפילות אצלנו ואצלם, ואנחנו כבר מזהים לפי הרעש. החקלאות מאוד נפגעה וגם התיירות שעליה המושב חי. חלק מהאנשים עזבו, אבל מאוד קשה להחזיק את זה כלכלית בלי פיצויים. זה נושא מאוד כאוב, והמושב מנסה להעלות אותו למודעות בתקשורת כי חייבים לפנות את המקום. כל מערכת החינוך במושב כבר נמצאת בתוך המקלטים במושב, בלי חלונות ובלי שום אמצעים. זה מאוד קשה”.
על הגדר: "ביישוב גדר תקריות ביטחוניות זה לא חדש. הדור של ההורים שלי עברו את אסון אביבים, כשמחבל נכנס לאוטובוס של ילדים ורצח אותם, ואני זוכרת את מלחמת לבנון השנייה בתור ילדה קטנה. 7 באוקטובר חיזק לי עוד יותר את ההרגשה שאסור לעזוב את המדינה. זאת המדינה שלנו וצריכים להגן עליה".
